"זה השם שלו עד שאמצא את הבעלים שלו,"
הודעתי שלשום לאבא שלי, כשסופסוף ישבנו
בקפה שלנו בים, במפגשנו הדו-שבועי שם, שלישי ושישי.
כבר כשירדנו לחוף ראיתי את צחי משוטט חופשי על הדשא, מרחרח, משתין, זנבו עליז וזקוף.
חיפשתי בעיניי את בעליו, לא מצאתי, ויתרתי, והתחלתי לרוץ לצד אבא שלי שהתחיל לצעוד.
השלמנו את המִכסה - עד המזח של הרצלייה ובחזרה - וקצת לפני שהגענו אל נקודת המוצא,
הבחנתי שוב בצחי, בערך באותו מקום ובאותו מצב: משוטט לו עליז, מרחרח, משתין, לא נראה
בשום מצוקה, וגם לא בדיוק מכוּון או מחפש משהו, ובכל זאת, חופשי ובלי קולר.
"הוא הלך לאיבוד," הודעתי לאבא שלי, "לא יכול להיות שאף אחד לא מחפש אחרי כלב כזה,
גזעי ויקר."
"מַלטֶזי," אִבחן אבא.
"אני הולכת לתפוס אותו," אמרתי, קראתי לו, רדפתי אחריו, הוא ברח ממני, אבל אניטה, חברתי,
תפסה אותו והעבירה אותו אל חיקי.
"הוא שוקל כלום," התפעלתי, "כמו חתול," ליטפתי את פרוות הבארבי הצחורה הרכּה שלו.
הוא לא נראה מבוהל בכלל, אבל הוא התנשף מאוד והלב הקטן שלו פעם במהירות.
ליטפתי אותו כל הזמן והחזקתי חזק, נחושה לא לעזוב אותו, עד שאמסור אותו לידי בעליו.
"הוא משוטט בשמש כבר כמעט שעה, הוא צריך לשתות," לחלתי את שפתיו, כי הוא לא
הסכים לשתות ואני לא הסכמתי לשחרר אותו.
ירדנו לבית הקפה – אבא שלי, אני וצחי בזרועותיי. סיפרתי את סיפורו לאחמ"ש ולמארחת,
ביקשתי מהם, ומהמלצרים והמלצריות, שאם מישהו יחפש את צחי, שיידעו שהוא איתי,
הראיתי להם איפה התיישבתי וגם השארתי להם את מספר הטלפון שלי.
בקפה שלנו בים, במפגשנו הדו-שבועי שם, שלישי ושישי.
כבר כשירדנו לחוף ראיתי את צחי משוטט חופשי על הדשא, מרחרח, משתין, זנבו עליז וזקוף.
חיפשתי בעיניי את בעליו, לא מצאתי, ויתרתי, והתחלתי לרוץ לצד אבא שלי שהתחיל לצעוד.
השלמנו את המִכסה - עד המזח של הרצלייה ובחזרה - וקצת לפני שהגענו אל נקודת המוצא,
הבחנתי שוב בצחי, בערך באותו מקום ובאותו מצב: משוטט לו עליז, מרחרח, משתין, לא נראה
בשום מצוקה, וגם לא בדיוק מכוּון או מחפש משהו, ובכל זאת, חופשי ובלי קולר.
"הוא הלך לאיבוד," הודעתי לאבא שלי, "לא יכול להיות שאף אחד לא מחפש אחרי כלב כזה,
גזעי ויקר."
"מַלטֶזי," אִבחן אבא.
"אני הולכת לתפוס אותו," אמרתי, קראתי לו, רדפתי אחריו, הוא ברח ממני, אבל אניטה, חברתי,
תפסה אותו והעבירה אותו אל חיקי.
"הוא שוקל כלום," התפעלתי, "כמו חתול," ליטפתי את פרוות הבארבי הצחורה הרכּה שלו.
הוא לא נראה מבוהל בכלל, אבל הוא התנשף מאוד והלב הקטן שלו פעם במהירות.
ליטפתי אותו כל הזמן והחזקתי חזק, נחושה לא לעזוב אותו, עד שאמסור אותו לידי בעליו.
"הוא משוטט בשמש כבר כמעט שעה, הוא צריך לשתות," לחלתי את שפתיו, כי הוא לא
הסכים לשתות ואני לא הסכמתי לשחרר אותו.
ירדנו לבית הקפה – אבא שלי, אני וצחי בזרועותיי. סיפרתי את סיפורו לאחמ"ש ולמארחת,
ביקשתי מהם, ומהמלצרים והמלצריות, שאם מישהו יחפש את צחי, שיידעו שהוא איתי,
הראיתי להם איפה התיישבתי וגם השארתי להם את מספר הטלפון שלי.
אחזתי את צחי כמו תינוק, לא הרפיתי ממנו לרגע
וכל הזמן ליטפתי אותו. גופו רָפָה, נשימתו שַקטָה
והוא הניח את ראשו על זרועי, נשען עליה, אך לא נרדם.
אבא שלי ואני שתינו את הקפה שלנו ושוחחנו את השיחות שלנו על כל מיני דברים וגם על צחי,
על איך יתכן שאף אחד לא מחפש אחריו, וכמה מדאיג ועצוב להיות מי שמחפש אחרי בעל חיים
שברח, עף, נגנב או הלך לאיבוד.
"יכול להיות שהוא השתחרר מהקולר שהיה מחובר לְרצועה וברח. יכול להיות שהוא ברח ממכונית,
או ממנדרין, או מְסי אנד סאן, או ממגדלי נאמן," שיערנו, והמשכנו להתפלא איך אף אחד, בכל זאת,
לא מגיע לחפש אותו כל כך הרבה זמן.
והוא הניח את ראשו על זרועי, נשען עליה, אך לא נרדם.
אבא שלי ואני שתינו את הקפה שלנו ושוחחנו את השיחות שלנו על כל מיני דברים וגם על צחי,
על איך יתכן שאף אחד לא מחפש אחריו, וכמה מדאיג ועצוב להיות מי שמחפש אחרי בעל חיים
שברח, עף, נגנב או הלך לאיבוד.
"יכול להיות שהוא השתחרר מהקולר שהיה מחובר לְרצועה וברח. יכול להיות שהוא ברח ממכונית,
או ממנדרין, או מְסי אנד סאן, או ממגדלי נאמן," שיערנו, והמשכנו להתפלא איך אף אחד, בכל זאת,
לא מגיע לחפש אותו כל כך הרבה זמן.
אנשים בקפה צילמו את צחי, רצו ללטף את צחי,
"איזה חמוד!" צקצקו סביבו.
אבא שלי ואני לגמנו, עישנו, שילמנו, קמנו וצעדנו אל תחנת הפיקוח:
"נמצא כלב מלטזי או פודל קטן לבן," הכריז יוסי הפקח ברמקולים החזקים של החוף.
שלושתנו - אבא שלי, צחי ואני, ישבנו על ספסל וחיכינו. בינתיים, אבא שלי סיפר לנו,
איך אחותי, כשהייתה קטנטנה, הלכה לו לאיבוד בים.
"פתאום היא התנתקה לי מהיד, לא שמתי לב, זה היה רק כמה דקות, היו המון אנשים,"
הוא חזר לַרגעים ההם, "ועד שהלכתי לקחת אותה מהמציל, זה היה כמו נצח, אני זוכר
את זה כאילו זה קרה עכשיו," הוא התרגש, והמשיך לשחזר, להתנצל ולהסביר איך זה
קרה לו שהיא נאבדה לו, אחותי.
אבא שלי ואני לגמנו, עישנו, שילמנו, קמנו וצעדנו אל תחנת הפיקוח:
"נמצא כלב מלטזי או פודל קטן לבן," הכריז יוסי הפקח ברמקולים החזקים של החוף.
שלושתנו - אבא שלי, צחי ואני, ישבנו על ספסל וחיכינו. בינתיים, אבא שלי סיפר לנו,
איך אחותי, כשהייתה קטנטנה, הלכה לו לאיבוד בים.
"פתאום היא התנתקה לי מהיד, לא שמתי לב, זה היה רק כמה דקות, היו המון אנשים,"
הוא חזר לַרגעים ההם, "ועד שהלכתי לקחת אותה מהמציל, זה היה כמו נצח, אני זוכר
את זה כאילו זה קרה עכשיו," הוא התרגש, והמשיך לשחזר, להתנצל ולהסביר איך זה
קרה לו שהיא נאבדה לו, אחותי.
חיכינו עוד כמה דקות. אף אחד לא בא. השארתי
את כל הפרטים שלי גם אצל יוסי הפקח,
והמשכתי לַפֶּרק הבא של 'אבודים' שלי: אקח איתי את צחי הביתה, אל אייל הווטרינר,
זה שצמוד לקפה לואי, זה שהיה הווטרינר של כלבתי זצ"ל, הוא יבדוק את הצ'יפּ שסביר
להניח שיש לו לצחי, ונאתר את בְּעַליו.
אבא שלי שב לביתו במכוניתו, לא לפני שהציץ בצחי מרגיש לגמרי בבית במכוניתי,
נראה רגיל לנסיעות, משתרע על הכסא שלידי.
בדרך הוא עבר לשבת על ירכיי, ירד לשטיח, עלה למושב, המשיך להתרוצץ, והמשיך
לא להשמיע שום קול, אפילו לא נביחוֹנֶת או יְלַלוֹנֶת, כמו במשך כל הזמן שעבר מאז פגישתנו.
בן שלוש-ארבע, הערכתי את גילו, למרות שאין לי מושג בכלבים קטנטנים מְפוּנפָנים שכאלה.
והמשכתי לַפֶּרק הבא של 'אבודים' שלי: אקח איתי את צחי הביתה, אל אייל הווטרינר,
זה שצמוד לקפה לואי, זה שהיה הווטרינר של כלבתי זצ"ל, הוא יבדוק את הצ'יפּ שסביר
להניח שיש לו לצחי, ונאתר את בְּעַליו.
אבא שלי שב לביתו במכוניתו, לא לפני שהציץ בצחי מרגיש לגמרי בבית במכוניתי,
נראה רגיל לנסיעות, משתרע על הכסא שלידי.
בדרך הוא עבר לשבת על ירכיי, ירד לשטיח, עלה למושב, המשיך להתרוצץ, והמשיך
לא להשמיע שום קול, אפילו לא נביחוֹנֶת או יְלַלוֹנֶת, כמו במשך כל הזמן שעבר מאז פגישתנו.
בן שלוש-ארבע, הערכתי את גילו, למרות שאין לי מושג בכלבים קטנטנים מְפוּנפָנים שכאלה.
כשנכנסתי, עם צחי על הידיים, אל אייל הווטרינר,
הוא בדיוק הזריק לאיזו חתולה.
הסברתי לו מי זה צחי, שאני יושבת בלואי, שיקרא לי כשיתפנה ונבדוק מה בַּצ'יפּ.
הסברתי לו מי זה צחי, שאני יושבת בלואי, שיקרא לי כשיתפנה ונבדוק מה בַּצ'יפּ.
עם צחי בחיקי, התיישבתי לצד חבריי בבית הקפה
השכונתי. אפילו לא ממש הספקתי
לספר להם על צחי, כשכלב זאב שחור-אפור-לבן, יצור גזעי מטופח, שזרועו השרירית
המקועקעת של בעליו לא ממש החזיקה בַּרצועה העבה שלו, החליף איתי מבטים, ואז,
פתאום, חשף את שיניו, נהם והתנפל.
האינסטינקט האימהי המפותח שלי גונן על התינוק שלי, והשן החדה של הזאב ננעצה עמוק בזרועי.
צעקתי. זה כאב. זה העליב. זה הפתיע. זה הבהיל, וזה היה מזל, כי אם הַבּיס הזה היה ננעץ בְּצחי,
הוא היה הורג אותו או פוצע אותו קשה.
"היא האשה הכי דוֹג פְרֶנְדְלי בַּשכונה," עדכן אחד מחבריי את בעל הזאב.
"אני נורא מצטער, הוא שונא כלבים קטנים לבנים," הוא הסביר והתנצל שוב ושוב.
לספר להם על צחי, כשכלב זאב שחור-אפור-לבן, יצור גזעי מטופח, שזרועו השרירית
המקועקעת של בעליו לא ממש החזיקה בַּרצועה העבה שלו, החליף איתי מבטים, ואז,
פתאום, חשף את שיניו, נהם והתנפל.
האינסטינקט האימהי המפותח שלי גונן על התינוק שלי, והשן החדה של הזאב ננעצה עמוק בזרועי.
צעקתי. זה כאב. זה העליב. זה הפתיע. זה הבהיל, וזה היה מזל, כי אם הַבּיס הזה היה ננעץ בְּצחי,
הוא היה הורג אותו או פוצע אותו קשה.
"היא האשה הכי דוֹג פְרֶנְדְלי בַּשכונה," עדכן אחד מחבריי את בעל הזאב.
"אני נורא מצטער, הוא שונא כלבים קטנים לבנים," הוא הסביר והתנצל שוב ושוב.
עם צחי בזרועותיי נכנסתי לאייל.
"ננשכתי," אמרתי לו. בדקנו את הנשיכה. "שן אחת, נעיצה אחת, עמוקה, כואב, אבל לא נורא,"
אמרתי והתיישבתי. רעדתי. אייל חיטא את הפצע. "טֶטֶנוּס?" הוא שאל.
"לא יודעת," עניתי, "ואין לי כוח לבדוק, הוא בטח מחוּסן," שיערתי, כי שכחתי לשאול.
"ננשכתי," אמרתי לו. בדקנו את הנשיכה. "שן אחת, נעיצה אחת, עמוקה, כואב, אבל לא נורא,"
אמרתי והתיישבתי. רעדתי. אייל חיטא את הפצע. "טֶטֶנוּס?" הוא שאל.
"לא יודעת," עניתי, "ואין לי כוח לבדוק, הוא בטח מחוּסן," שיערתי, כי שכחתי לשאול.
לצחי היה צ'יפּ.
"קוראים לו ז'וֹז'וֹ," הודיע אייל, "הוא בן 14, לא חיסנו אותו כבר שנתיים ויש כאן כתובת משוּנַה."
הצצתי בה. "זה אחד מהרחובות ליד חוף הצוּק, שם מצאתי אותו, כנראה שלחלק מהם יש עדיין
שמות של מִספָּרים," אמרתי.
אייל התקשר לבית של צחי והעביר את השיחה לרמקול, כי אני, כל הזמן, החזקתי את צחי.
גברת ענתה.
"שלום, יש לך כלב קטן לבן?" שאלתי אותה.
"אני לא מאמינה, הוא שוב ברח!" קראה אמא של ז'וז'ו, "אני לא מבינה מה קורה לו, הוא כבר בן 16
והוא כל הזמן בורח, יש איזה חור בגדר או משהו, אני נורא מצטערת, אבל אני לא יכולה לזוז, אני
אחרי ניתוח, בעלי יתקשר אלייך תכף." זה מה שהיא אמרה.
"קוראים לו ז'וֹז'וֹ," הודיע אייל, "הוא בן 14, לא חיסנו אותו כבר שנתיים ויש כאן כתובת משוּנַה."
הצצתי בה. "זה אחד מהרחובות ליד חוף הצוּק, שם מצאתי אותו, כנראה שלחלק מהם יש עדיין
שמות של מִספָּרים," אמרתי.
אייל התקשר לבית של צחי והעביר את השיחה לרמקול, כי אני, כל הזמן, החזקתי את צחי.
גברת ענתה.
"שלום, יש לך כלב קטן לבן?" שאלתי אותה.
"אני לא מאמינה, הוא שוב ברח!" קראה אמא של ז'וז'ו, "אני לא מבינה מה קורה לו, הוא כבר בן 16
והוא כל הזמן בורח, יש איזה חור בגדר או משהו, אני נורא מצטערת, אבל אני לא יכולה לזוז, אני
אחרי ניתוח, בעלי יתקשר אלייך תכף." זה מה שהיא אמרה.
ועכשיו, כי הסיפור מתארך
מדי, שלא כמו ב'אבודים' אשתדל לסכם את ממצאיו ולדהור אל סופו הטוב.
ובכן. הסתבר, כי ז'וֹז'וֹ ( הלגמרי לא מסורס) גר עם
אשתו, מאותו זַן וצבע, בַּקוטז'ים שבבניין סי אנד סאן הצפוני. דיברה איתי הבעלים
של הזוג המלכותי, שבעלה אכן התקשר כעבור כמה דקות.
סיפרתי לו איך ואיפה מצאתי את צחי וביקשתי שיבוא לקחת אותו.
הוא אמר שזה בלתי אפשרי בשבילו כעת, אם אפשר עוד שעתיים-שלוש. אמרתי שלא. נדבר שוב, קבענו.
היד כאבה לי. רציתי לשתות קפה. הטרנינג שלבשתי היה מלא בַּשערות של צחי, לא התחשק לי שגם ביתי הנקי יתמלא בהן, וגם לא שיברח לי, ובכלל, רציתי להיפרד מצחי הקשיש, אולי מוכה אלצהיימר שרק מתנהג כמו ילד, וגם לעכל בשקט את הפעם הראשונה בחיי שבה נשך אותי כלב.
סיפרתי לו איך ואיפה מצאתי את צחי וביקשתי שיבוא לקחת אותו.
הוא אמר שזה בלתי אפשרי בשבילו כעת, אם אפשר עוד שעתיים-שלוש. אמרתי שלא. נדבר שוב, קבענו.
היד כאבה לי. רציתי לשתות קפה. הטרנינג שלבשתי היה מלא בַּשערות של צחי, לא התחשק לי שגם ביתי הנקי יתמלא בהן, וגם לא שיברח לי, ובכלל, רציתי להיפרד מצחי הקשיש, אולי מוכה אלצהיימר שרק מתנהג כמו ילד, וגם לעכל בשקט את הפעם הראשונה בחיי שבה נשך אותי כלב.
התיישבתי בלואי. הזאב ובעליו כבר לא היו שם. שתיתי
את האספרסו שלי, אכלתי עוגיית תמרים
והחלטתי לנסוע לסי אנד סאן, להשיב את צחי לביתו.
סמסתי את החלטתי לאבא של ז'וז'ו, שהודה לי שוב ושוב בסמסים. הבת שלהם תחכה לי בפתח הבניין.
קוראים לה מיה, הוא כתב.
והחלטתי לנסוע לסי אנד סאן, להשיב את צחי לביתו.
סמסתי את החלטתי לאבא של ז'וז'ו, שהודה לי שוב ושוב בסמסים. הבת שלהם תחכה לי בפתח הבניין.
קוראים לה מיה, הוא כתב.
ילדה בלונדינית קטנה, מלוּוָה במבוגר צעיר, מחייך ושזוף, חבר של הוריה, חיכתה לי ברחבה המבוטנת והמטופחת שבכניסה לבניין סי אנד סאן הצפוני. השבתי את ז'וז'ו לזרועותיה. הם התחבקו כאילו
אף אחד מהם לא ממש חווה את הדראמה שהתרחשה, עברה בעיקר עליי והסתיימה בְּהֶפּי אֶנְד.
"לפני כמה זמן הוא נעלם לשבועיים, צלצלו מצער בעלי חיים בחיפה, שם מצאו אותו," סיפרה לי
הבלונדינית הקטנה, וליטפה את שערותיו הרכות של צחי שלה.
המבוגר האחראי, החבר של הוריה, הודה לי והעניק לי שקית מלאה בְּצ'וּפָּרים משובחים, שוקולדים
וכל מיני, שאחז בידו. בתוך השקית היה גם מכתבוֹן בכתב יד:
אלף סליחות!!!
אני אחרי ניתוח.
בעלי בתל השומר אצל אמא שלו שעברה ניתוח.
התִזמון של הכלב לא היה מָשהו.
משלוח מנות מתוק לשָבּת.
באהבה ואלף תודות.
אף אחד מהם לא ממש חווה את הדראמה שהתרחשה, עברה בעיקר עליי והסתיימה בְּהֶפּי אֶנְד.
"לפני כמה זמן הוא נעלם לשבועיים, צלצלו מצער בעלי חיים בחיפה, שם מצאו אותו," סיפרה לי
הבלונדינית הקטנה, וליטפה את שערותיו הרכות של צחי שלה.
המבוגר האחראי, החבר של הוריה, הודה לי והעניק לי שקית מלאה בְּצ'וּפָּרים משובחים, שוקולדים
וכל מיני, שאחז בידו. בתוך השקית היה גם מכתבוֹן בכתב יד:
אלף סליחות!!!
אני אחרי ניתוח.
בעלי בתל השומר אצל אמא שלו שעברה ניתוח.
התִזמון של הכלב לא היה מָשהו.
משלוח מנות מתוק לשָבּת.
באהבה ואלף תודות.
סוף טוב. הבטחתי כזה.
(והנשיכה? - הכל בסדר... סמיילי קורץ)
מקסים מקסים
השבמחקיפה שטיגלץ!!!!! נחמד מאוד, כתוב היטב ומרתק!!
השבמחק