במקום בו הקשת נגמרת - גירסה (קצת) מקוצרת

אתמול, כשירד גשם דק כמו קווים, והשמש יצאה בין העננים העבים, 
מישהו צייר בשמיים פס עבה ועגול, צבוע באדום, צהוב, כתום, ירוק, כחול וגם סגול.

אמא אמרה, ש"הפַּס - זוהי קֶשֶת! שמופיעה רק כשיש בבת-אחת שמש וגשם."

אז עמדתי במרפסת וניסיתי לראות, איפה נגמרת הקשת הזאת. 

הבית ממול הסתיר לי נורא, אז לבשתי מעיל ויצאתי לרחוב,

וטיפסתי במֶרֶץ עד קצה הגבעה, כדי לראות את המקום ההוא יותר מקרוב.

בדיוק כשהגעתי השמש הסתתרה לה מאחורי ענן גדול ועבה.

הסתכלתי סָביב, למטה, למעלה, אבל הפס עם הצבעים, הקשת, נעלמה לה,

והכול נהיה אפור, כזה עצוב ולא שווה.

פתאום שמעתי קול דק כמו ציוץ, וקפץ לי ליד יצור מוזר ושקוף,

שאמר: "נעים מאד, קוראים לי בּוּצבּוּץ, ואני גר בַּמקום שאתה מחפש,

המקום בו הקשת נגמרת, ואם הצלחתָּ עד כאן לטפס –

אקח אותך לטיול בארצנו הנהדרת. 

בין הבּוּצבּוּצים אין שום הבדל ואין שוֹני, כולם חסרי צבע ובלי שום צורה,

אהפוך אותךָ עכשיו להיות בוצבוץ כמוני, וכשנגמור את הטיול תהיה לילד בְּחזרה!"

הבּוּצבּוּץ אמר לי לעצום את העיניים ולספור לאט-לאט עד מאה.

ספרתי בקול: "אחת...שתיים..." הרגשתי איך נעלמות לי הידיים, הרגליים,

הגוף, השְׂערות, הפה והשיניים - הפכתי לבּוּצבּוּץ תוך פחות משעה!

נדבקנו חזק אחד לשני, הוא אמר לעצום שוב עיניים, וכשפקחתי אותן נבהלתי,

כי גיליתי שאני באמצע הים - מסביב רק מים ומים! גם את הבּּצבּוּץ לא יכולתי לראות,
והתחילו לזלוג לי כבר כמה דמעות, עד ששמעתי את קולו הדק:

"אל תפחד, זה לא ים, זה רק, הרחוב הראשי שנקרא מכחול, בעיר הבירה של
ארץ הכָּחול, ומכיוון שגופנו שקוף - הוא נצבַּע. אל תדאג, תירגע, לא נטבּע!"

טיילנו לאורך הרחוב הראשי שכולו חלונות ראווה: חנות שאפשר לקנות בה נחשים,

חנות צעצועים עם בובות שעווה, חנות לפרחים, חנות לספרים, חנות שמוכרים בה

דגים וציפורים, וכמובן שהכול הכול צבוע בצבע כחול!

ישבנו לנוח בגן הכחול שהיו בו המון מִזְרָקוֹת. הבּוּצבּוּץ שאל אם אני רוצה לאכול, 
או אולי מתחשק לי משהו לשתות? קצת התביישתי ובסוף ביקשתי גלידה.

"אביא לך גלידה הכי מתוקה!" אמר הבּוּצבּוּץ ורץ לַקִיוֹסְק בַּפּינה, וחזר כשבידו

האחת עוגת גבינה, ובידו השנייה גביע ענק עם כדורים גדולים בצבע כחול חזק.

זה נראה לי קצת מגעיל, אז הוא אמר לי: "תטעם! זו הגלידה הכי טובה בעולם!"

ליקקתי ליקוק אחד קטן ובאמת היה לגלידה טעם מצוין! ליקקתי אותה לאט-לאט,

כדי שלא תיגמר לי מהר.

"מחשיך עוד מעט, כדאי שלא נאחר, אני מציע שנזוז עכשיו," אמר הבוצבוץ וליקק

קרם כחול מאצבעותיו. 

הלכנו עד קצה הגן, טיפסנו על הר, וּמִשם, בִּקְצה האופק, רחוק, ראינו פס ירוק.

ירדנו מההר הגבוה וצעדנו לכיוון הפס הירוק, הסתכלתי ככה סתם על הבּוּצבּוּץ,

והתחלתי נורא לצחוק, כי כולו התכסה בִּכְתַמים ירוקים, על האף שלו, על הידיים שלו,

על הבטן, על הפָּנים...

"אתה נראה אותו דבר!" הבּוּצבּוּץ אמר, וכעבור עשר דקות, היה לשנינו גוף ירוק
וגם שערות ירוקות.

כשהגענו לעיר הקטנה יַרֶקֶת, ביקש ממני הבּוּצבּוּץ לדבר בשקט, כי בעיר הזאת גרים

אנשים עדינים מאד. והוא התקרב אלי ולחש לי באוזן, בסוד, שבעיר הזאת קבור אוצר!

"ואיפה קבור האוצר?" שאלתי. הבּוּצבּוּץ הצביע לְמְרַחוק, לעבר בנין מפואר משָיִש ירוק.

"אפשר לבקר שם?" שאלתי, והבּוּצבּוּץ ענה שלא, כי יש שם דְרַקון ענק ששומר בַּשער,

ולא נותן לעבור. קצת פחדתי שהדְרַקון הזה פתאום ישתחרר, אז ביקשתי מהבּוּצבּוּץ לעזוב
את העיר הזאת מהר. הלכנו קצת עד שהגענו לחומת ברזל גבוהה עד לשמיים, שהיו בה
המון חלונות ודלתות, וחנויות שמוכרים בהן משקאות ומשקפיים.

"הגענו לַגבוּל הצהוב!" הבּוּצבּוּץ הסביר, "ואנחנו מוכרחים לקנות מֵימִייָה עם שתייה

קרה, ולקנות לךָ זוג משקפיים עם זגוגיות כהות, כי קרנֵי השמש שם מאד מסנוורות!"

בחרתי לי משקפיים קטנות עגולות, הבּוּצבּוּץ הרכיב את המשוּלשוֹת שלו, 
 ואז פתחנו את אחת הדלתות, ונכנסנו לחדר חשוך כולו, שבו הייתה עוד דלת קטנה
עִם פֶּסֶל קטן של מלאךְ זָהוֹב, ומתחתיו שלט קטן באותיות זהב: "בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם לְאֶרֶץ הַצָהוֹב!"

היו שם גבעות חול שביניהן מדרכות וכבישים, וגם בּוּצבּוּצים-ילדים ובּוּצבּוּצוֹת-ילדות משתוללים, מתחלקים ומתגלשים. בּוּצבּוּץ אחד עמד על גלשן, שמחוּבּר אליו בַּצדדים מִפְרשׂ קטן, וכשהרוח הייתה מספיק חזקה, המִפרַשׂ התנפח, השמיע קול שריקה, והגלשן עם הבּוּצבּוּץ התחלקו על הדיונות, ממש בְּשׂיא המהירות, ואז כולם, וגם אני, מחאנו כפיים וצעקנו: "קדימה! בּרַאבוֹ! כל הכבוד!"

חמישה בוצבוצים שהתחלקו ביחד על חתיכת קרטון, הזמינו אותי להצטרף אליהם.
התיישבתי אחרון. התגלשנו אחד אחרי השני כמו רכבת, כל פעם מישהו אחר היה

הקטר, עד שהתעייפתי והלכתי הצידה לשבת, והבּוּצבּוּץ שלי הגיש לי מיץ לימונדה קר.

השמש לעולם אינה שוקעת בארץ הצהוב, הבתים פתוחים, האנשים מרוּצים, בְּשִׂמחה 
הייתי נשאר שם שבוע ימים, אבל הבּוּצבּוּץ סַבָל מְהחוֹם. אז עלינו על אוטובוס מספר 40, וירדנו בַּתחנה האחרונה, בְּאֶרֶץ הכּתוֹם.

בארץ הכתום נכנסנו לחנות ירקות, שלא היו בה עגבניות וגם לא מלפפונים, אבל היה מישמיש ושסק וקלמנטינות ותפוזים. הבּוּצבּוּץ ביקש מהירקן לְארוֹז לו קצת מכל מה שהיה לו בַּדוּכן, ובינתיים שָתינוּ מיץ גזר מצוין.

פתאום התגעגעתי קצת הביתה. "אני בטוח שתכף תשכח את כל הגעגועים," הבּוּצבּוּץ חייך, אחז בידי, וביחד נכנסנו להיכל השעשועים, שהיה בנוי בתוך דלעת עצומה. המון בלונים כתומים היו קשורים לַתקרה, היו שם מגלשות, מִגדלים ורכבות, לונה-פארק מלא בהפתעות! 

כל העֶצֶב שלי מייד התנדף. "קדימה - לְכַּייף!" הבּוּצבּוּץ אמר, "נלך מפה רק כשתתעייף!"

התנדנדתי בנדנדה, הסתובבתי בגלגל ענק, בְּקרוּסלוֹת, "די, אני עייף!" אמרתי לַבּוּצבּוּץ, שהוביל אותי אל יער בשלכת, שבין עציו תלויים ערסלים, ומי שעייף נח לו שם, ומחלקים לו סנדוויצ'ים ומשקאות קלים. אכלנו, שתינו, נשכבתי על ערסל ונרדמתי. 

גם הבּוּצבּוּץ נרדם. "קמנו בדיוק בזמן," הוא אמר כשהתעוררנו, "כי אפילו לא נצטרך לחכות - הרכבת ל-ארץ האדום יוצאת בעוד שתי דקות!"

מיהרנו לתחנה וכשהתיישבנו זה מול זה בקרון, הבּוּצבּוּץ הביט בי ואמר לי כמעט לוחש:

"אתה החבר הכי טוב שהיה לי בינתיים, אתה בכלל החבר הכי טוב שיש!"

רציתי לענות לו, שהוא החבר הכי נהדר שיש לי בעולם, אבל המילים נתקעו לי בגרון, 
ורק הצלחתי לחייך אליו חיוך אחד קטן.

ופתאום הכול האדים: הקירות והריפוד והבגדים, והדלתות של הקרון והמשקוף, 
והשטיח והווילון וגם הנוף, הכול היה אדום-אדום-אדום! - גבעות אדומות והרים
אדומים, והעננים והשמיים והעצים והאגמים. 
"ארץ האדום!" הכרטיסן הכריז, ועד שירדתי מהרכבת, הבּוּצבּוּץ הזריז, כבר הספיק 
לקנות לי סוכּרייה על מקל, וסלסילה עם דובדבנים וְתוּת. בשמיים הבזיקו זיקוקים אדומים, מנורות אדומות קישטו את העצים, ועל הבתים תלו שלטים מנצנצים.

"זוהי עיר הלילה, עיר האורות," אמר הבּוּצבּוּץ כאילו הוא קורא לי את המחשבות.

טיילנו עוד קצת ברחוב, עד שהבּוֹצבּוּץ הניף את ידו ועצר מִרכֶּבֶת זהב מפוארת, 
שֶלִשְנֵי סוסים אדמוֹנים מחוברת. 

דהרנו בין שדות כלניות ופרגים, בין שיחי עגבניות וּמִקשות אבטיחים,

עד שהגענו אל סולם ארוך עליו התחלנו לטפס. טיפסנו וטיפסנו, המון שלבים. 

"מה קורה כאן?" שאלתי עייף וכועס.
"הגענו למגלשת הלשון!" ענה הבּוּצבּוּץ שטיפס ראשון.

זאת הייתה מגלשה ענקית, תלולה וארוכה כמו נהר שנשפך ממפל גדול.

התיישבנו אחד אחרי השני, התחבקנו חזק, והחלקנו אל ארץ הסגול.

לארץ הסגול היה הנוף הכי מיוחד, כי היה בו רק דבר אחד: שדה ענק מלא בפרחי סיגליות! 
"אחרי ארץ הסגול נמצאת ארץ הכחול, וזה אומר שהטיול שלנו עומד להיגמר," לחש הבּוּצבּוּץ.

"איך נוכל להיפרד?" שאלתי אותו בקול חנוק ורועד. התחבקנו, והוא לחש לי בסוד, 
שגם הוא עצוב מאוד. "חבר כמוך אני אף פעם לא אשכח!" הוא אמר, "ואנחנו עוד נתראה ונטייל ביחד, נשתולל ונִשׂמח!"

"אבל איך?" שאלתי וחשבתי שלא נוכל להיפגש שוב לעולם, כי הרי הוא גר בשמיים, בַּקשת, ואני גר בארץ, ברמת-גן.

"שֶב על הספסל," הבּוּצבּוּץ אמר, נעמד על תלולית עפר והשמיע קול כאילו הוא תוקע בשופר.

"הקשיבו! הקשיבו! כל האנשים והתושבים בכל הארצות, בשמיים וּבַאַרץ ובכל העולמות!
אני מכריז וגם מצהיר ברגע זה ממש, כי הילד הזה שלפַנַיי הוא אזרח חדש, בארצות הבּוּצבּוּצים, בִּמְדינות הקשת בענן! האם תבוא לבקר כאן שוב?" שאל אותי הבּוּצבּוּץ,
והקול שלו נהיה עצוב.

"אני נורא רוצה לחזור לכאן, אבל איך?" שאלתי את הבּוּצבּוּץ שהתיישב וחשב, שתק וחשב, חשב וחשב, ופתאום קם מחייך. "יש לי רעיון!" הוא אמר, "תחשוב על דברים לְבָנים!"

עצמתי עיניים וחשבתי על שלג, חשבתי על מלח, על סוכר ועל אורז, חשבתי על חלבון -
הלבן של הביצה. חשבתי על דף ציור, על קוקוס, חשבתי על דֶבֶק, על דייסה. חשבתי על משחת שיניים, על גלידת וניל, על קצפת, חשבתי על..."

"תפתח לאט-לאט את העיניים ותסתכל על השמיים,"  הבּוּצבּוּץ לחש לי.

בדיוק מעלי, קטן ולבן, כמו פיסת צמר גפן - שט לו ענן. הוא נראה כזה נעים ורך,
והיה קרוב אלי כל-כך, שהושטתי יד וליטפתי אותו, ואז ראיתי שיש לו גם אף ושערות,
ועיניים שצחקו לי, ושפתיים שאמרו בקול עבה: "שׂמֵח להכיר, רן הענן, שמעתי עליך הרבה!"

"אתה מבין?" צעק הבּוּצבּוּץ נרגש, "בדיוק מעל הבית שלךָ ברמת-גן, גר לו רן הענן, ועכשיו, בכל פעם שתרצה לבקר בקשת, תעמוד במרפסת, תשרוק לרן מנגינה,
והוא יבוא לקחת אותך לכוכבים או לקשת, או לירח או למדינה שכנה. ועכשיו, נלחץ ידיים, נתנשק, ניפרד, ורן ייקח אותך הביתה. אני מקווה שאתה לא פוחד," אמר הבּוּצבּוּץ,
ועניתי שלא. רן הוציא מהענן חמש מדרגות. טיפסתי עליהן, נופפתי בידי לשלום, וצעקתי:

"אני שונא פרידות!"

הבּוּצבּוּץ צעק לי: "אל תשכח אותי ואל תשכח את כל ההרפתקאות!"

ועוד המון זמן צעקנו: "שלום!" ו-"להתראות!" עד שלא יכולנו יותר לראות וגם לא לשמוע,

כי רן הענן המריא לשמיים גבוה-גבוה.

ובינתיים, בזמן שריחפתי עם רן בשמיים, צמחו לי בחזרה הידיים והרגליים, ואחרי שנחתנו, כשנפנפתי לו לשלום מִקְצה הגבעה, השעה הייתה כבר חמש. ואף אחד לא ראה ולא ידע,
ואף אחד לא יכול היה לנחש, שהייתי פעם בּוּצבּוּץ בכל הצבעים, ולא רק סתם ילד רגיל.

כשנכנסתי לחדרי, עם כל הדמיונות, מצאתי על השולחן שלי דפים ועפרונות. 
עכשיו אני יושב ומצייר, את כל הדברים הנהדרים שקרו לי, 
את כל מה שהמצאתי, את כל מה שאני זוכר.