אמנם הויטרינה נועדה לארח אחרים מלבדי, אך רק אני מחליטה על המעבדה שלי, ולכן אציג כאן
גם את עבודות הקולאז' שעשיתי (על נייר בגודל 3A) אותן סרקתי לרגל פתיחת המעבדה.
מעולם לא הצגתי את העבודות האלה, ולא ממש הראיתי אותן למישהו. עשיתי אותן בשנת 2001,
שהייתה השנה האחרונה לחיי אמי והשנה בה מלאו לי 40. העבודות האלה הן הדבר היצירתי היחיד שעשיתי בסטודיו הקטן שהיה לי בבית אותו בחרתי לעזוב לפני 13 שנים.
עניינִי המעבדתי בעבודותיי אלה הוא לבחון מה הן מספרות לי עליי.
לתמונת השער של סדרת העבודות האלה, שחלקן לא גמורות, קראתי "בְּלוֹק!"
התכוונתי אז לְמה
שמכנים בלוק-כתיבה, במובן של מחסום כתיבה, מושג שעיצבן אותי,
כי כתיבתי עצמה לא
נחסמה אף פעם, אלא שבלוקים אחרים, כבדים, חסמו לי גם אותה.
בעבודת "השער" (היחידה שנסרקה בביתי ולכן מחולקת לשניים), צומח עץ קר וקרח מתוך ה"בְּלוֹק!"
שאת התחלתו ציינתי בשנת 1998, בה יצא לאור ספרי השני. איזה מעשה יפה ואופטימי זה להדביק על העץ המושלג, עליי, כוכבים מנצנצים. אולי בזכות השיר הזה, שתמיד אהבתי.
בעבודה הזאת התעסקתי בַּבְּלוֹק החוסם הזה: מסביב למכונת הכתיבה, הפולטת סרטים צבעוניים,
הדבקתי מדבקות של חדר מיון עם שמי. מדבקות של בית חולים תל-השומר סביב מכונת
כתיבה - זה כמעט כמו לנבא לעצמי את ספרי השלישי, שיצא תריסר שנים אחרי שהתחיל הבלוק.
לָמה הייתי בחדר מיון באפריל 2001? ניסיתי להיזכר ונזכרתי בדלקת בשלפוחית השתן שהסתבכה
עד כדי כך, שהגעתי אז עד מצפה-רמון כדי להתעלף שם, בהתחלת טיול משפחות חברים, שאחד מהם,
רופא, שלח אותי מייד בחזרה לתל-אביב, למיון. ילדיי נשארו עם אבא שלהם. מישהו מהחברים הסיע
אותי ממצפה רמון עד באר-שבע, חבר אחר הסיע אותי מבאר-שבע עד שיבָּא, שם הצלחתי לשכנע את
מי שהיה צריך, שאין שום צורך לאשפז אותי, שאנטיביוטיקה תספיק.
מלאכת הקולאז' נעשתה מגזירת משפטים או דימויים ממגזיני-כרומו. במהלך חיי עשיתי לא מעט פוסטרים מושקעים שכאלה, תמיד לאחרים, לרוב כברכות לאירועים. היה מדובר אז בשעות רבות של חדוות יצירה.
כדי להדגיש את דוּ המשמעות של המשפט "המתנה שלי לעצמי", כשאינו מנוקד, מודפסת, מימין, ההגדרה המילונית למלה מתנה, ומשמאל, ההגדרה המילונית למלה הַמְתנה. זאת היתה הגדרתי לַמעשיי הקולאז'יים.
חנוך לוין.
35 שנים אחרי שקראתי לראשונה את המלים האלה שלו (והעתקתי למחברתי, שנשמרה מאז),
15 שנים אחרי שהדפסתי והדבקתי את
המלים האלה בתוך מן עבודת אמנות שמעולם לא הצגתי,
כעת, במעבדה שלי, הבנתי
סופסוף, שגם את "הכתיבה שלי", אני יכולה ורוצה להגדיר כתחביב.
פשוט, יפה, מדויק (וגם אַחלָה מלה בעברית).
עוד שהייתי קטן יעצו לי לדאוג שיהיה לי הוֹבּי. ואני זלזלתי.
רק עכשיו אני רואה כמה צדקו.
אדם מוכרח שיהיה לו הובי, כי לפעמים החיים מתמשכים
בצורה כה
מייגעת ולאדם אין מספיק חומר כדי למלא אותם,
והוא מסתובב בחדר שלו ותולש לעצמו את
השערות שעוד נותרו לו.
אבל אם יש לו הובי, הוא יכול להיות רגוע, וגם השערות שלו
נשמרות.
כשהוא רואה איך לפתע מתקרבת אליו שעה ארוכה וריקנית,
הוא מייד נכנס לתוך ההובי
שלו, ויושב שם מכווץ וחרוץ,
עד שלפתע הוא נוכח לדעת, שהשעה המתמשכת נמצאת כבר מאחוריו.
ואז, בעל ההובי, יוצא מתוך ההובי שלו, מתמתח, ומגלה להפתעתו,
שהנה-הנה, הגיעה השעה
לארוחת צהריים.
כיף של דבר, הבלוג(ק) שלך
השבמחקכשאני מגיעה אליו אני כל כך משתמחת! או "שומחת" כמו שליבליב אומרת
נשיקות וחיבוקים