אמצע ינואר
בוקר קר, שמיים תכלת, עיגול-שמש עולה במזרח, עיגול-ירח-מלא שוקע בים במערב,
מצפון לדרום מטוס קל קטן, מדרום לצפון עורב כבד גדול, ובמקביל לקו האופק -
שורה ארוכה של נודדות. קורמורנים? חסידות?
בתוך הים - ארבעה מצופים גדולים צהובים, עשרים ושניים מפרשים לבנים (סַפרתי),
עשרות דמויות בשחור עומדות חותרות על חסקות קטנות, מימין
לשמאל.
עשרות דמויות בשחור יושבות חותרות בקאייקים צבעוניים, משמאל
לימין.
עוד דמויות בשחור, ביחידים, בזוגות, בקבוצות, נכנסות ויוצאות מן הים.
הכלבה נינה, חברתי-אהובתי, רצה על החוף לפניי, מאחוריי ומכל
צדדיי,
נכנסת ויוצאת מהמים, מחייכת, מחייכת, כל הזמן.
אם אין לי שום מכשיר חכם להנציח שבבים מהיופי הזה, זה אומר
שלא ראיתי אותו?
שלא הייתי בו? שלא חוויתי אותו? אם אין לי שום הוכחות מצולמות
או כתובות לכל
הפעמים, בכל הקיצים והחורפים, בהם ראיתי מראות יפים כאלה ואחרים, זה אומר מה?
מְשָנֶה את מה? את מי? למי?
סוף ינואר
מְשָנֶה את מה? את מי? למי?
סוף ינואר
"צלֶם אותנו!" ביקשה ממישהו חברתי אילנה, הושיטה לו
את החכם שלה,
ושלחה לי את התמונה הזאת, שרואים בה עד כמה שתינו אוהבות את רוֹמֶק, אבא שלי.
תחילת פברואר
"אני חייבת לצלם אותךְ!" קראה אילנה, שלא נכנסת
לַמים כשהם קפואים.
היא שלחה לי גם את התמונה הזאת, שצילמה באותו חכם שלה.
היא שלחה לי גם את התמונה הזאת, שצילמה באותו חכם שלה.
תחילת אפריל 2016
לפני חודשיים, בזמן בו צולמה התמונה הזאת, נוסדה מעבדתי.
"הנה, גם לי יש תמונה עֲדכַּנית," שקלתי את צירופה למעבדה.
"עֲדכּנית. עוד מלה מגעילה. כמו לְמַנֶף, לְשַדרֶג, לְמַקסֶם," בַּזתי לה, "וחוץ מזה, כולם, כל הזמן,
מצלמים ומצטלמים, מעדכנים ומתעדכנים, לא רוצָה," סירבתי, והשארתי גם את התמונה הזאת
בארכיונִי הממוחשב.
"עֲדכּנית. עוד מלה מגעילה. כמו לְמַנֶף, לְשַדרֶג, לְמַקסֶם," בַּזתי לה, "וחוץ מזה, כולם, כל הזמן,
מצלמים ומצטלמים, מעדכנים ומתעדכנים, לא רוצָה," סירבתי, והשארתי גם את התמונה הזאת
בארכיונִי הממוחשב.
"אז מה קרה? לָמה היא כאן עכשיו?" שאלתי אותי בַּאינטונציה המתאימה ובטון שתואם אותה.
"למה לא?" השבתי לי באומץ, "אני תמיד בעד דינאמיקה של שינויים (זה מה שיצא לי אל מול
ההתנשאוּת), וגם הבנתי שזה עניין להשווצה, העובדה שכבר שנים אני שוחה בים, גם בחורף."
החברים והחברות בקבוצות השחייה מתעדים את עצמם כל הזמן. לפני שהם נכנסים לים, כשהם
יוצאים ממנו, ואחרי המקלחת, או אפילו לפניה, טורחים להפיץ בעולם את ההוכחה לעוד ווּאַווּ
שביצעו, ממש-ממש עכשיו, או לפני שעה, מקסימום.
לאחרונה, מבית הקפה בים, נצפתה קבוצת שחייה מאורגנת בהפקה מושקעת: אופנוע-ים סביבם
ורחפן מעליהם. "הנה אני!" יגידו שוב ושוב כל אחד מאלה שעשו מעגל בתוך המים, אחזו ידיים
והסתכלו לשמיים, אל הנֶצח, ובעיקר אל מכשיר ההנְצָחה.
"למה לא?" השבתי לי באומץ, "אני תמיד בעד דינאמיקה של שינויים (זה מה שיצא לי אל מול
ההתנשאוּת), וגם הבנתי שזה עניין להשווצה, העובדה שכבר שנים אני שוחה בים, גם בחורף."
החברים והחברות בקבוצות השחייה מתעדים את עצמם כל הזמן. לפני שהם נכנסים לים, כשהם
יוצאים ממנו, ואחרי המקלחת, או אפילו לפניה, טורחים להפיץ בעולם את ההוכחה לעוד ווּאַווּ
שביצעו, ממש-ממש עכשיו, או לפני שעה, מקסימום.
לאחרונה, מבית הקפה בים, נצפתה קבוצת שחייה מאורגנת בהפקה מושקעת: אופנוע-ים סביבם
ורחפן מעליהם. "הנה אני!" יגידו שוב ושוב כל אחד מאלה שעשו מעגל בתוך המים, אחזו ידיים
והסתכלו לשמיים, אל הנֶצח, ובעיקר אל מכשיר ההנְצָחה.