כבר מזמן אחרי חצות. אני בשמלה לבנה רקומה, צמה, רגליים
כואבות ועיניים כבויות.
ברקע שר פול סיימון עם מקהלת נשים שחורות. אורות עמומים.
אני רכונה על הבאר, משרבטת על הפנקס שבו אני סופרת את הבירות
והכסף.
בסוף הדף כתוב "לא כולל שירות".
תומס, ענק שזוף ובלונדיני, מדבר גרמנית במרץ, דופק על
הבאר,
מתלהב מול חבר איטלקי רזה כמו שרוך, עם עיני שקד בולטות.
מעליהם בקבוקים עם שמות של חוץ לארץ, לימון פרוס,
כוסות.
טוני, הזמר השחור מג'מייקה, יושב ליד שולחן עם חבריו שבאים
לכאן קבוע,
לשכוח מהצרות. בירה וזיתים, גסויות וצחוקים רועמים.
חיים, שעוד לא התגייס - ממושקף, מתולתל ונלהב מחיי הבוהמה
הליליים -
מנגן בפסנתר. בחור מוכשר.
מימין, על כורסה רכה, זרוק זוג שזולל זיתים ומתגפף.
אורית, המלצרית השנייה, רצה בחוץ, בין כיסאות הנוח, עם
החומוסים והאבטיחים.
מאוחר. אני רוצה לישון וחושבת על המפַּלה הכספית בַּערב היבש
הזה.
לפחות המוזיקה יפה.
קניתי לי היום שלושה תקליטים וגם לקחתי שיעור ראשון אצל נחום
פרפרקוביץ',
הפסנתרן של פלטינה. לומדת ג'אז.
סטיבי, הקטנוע שלי, נושא אותי לכל פינה.
אני זקוקה נורא לקצת שקט מכל מיני פגישות ואנשים ושיחות. ששששש...קט. לעצמי.
(אוגוסט 1980, חיילת וגם מלצרית בבאר-קפה בחוף הילטון)
גוֹלי, הכלב שלנו, מתנשם ומתנשף. פתאום קפצו עליו 15 שנותיו
והוא התנפח כולו,
לא רואה ולא שומע. הווטרינר נתן לו כמה סוגים של סמי מרץ ואמר
שיש לו בלוטות
נפוחות בכל הגוף וכנראה סרטן דם. הוא לא סובל ממש עדיין, והחלטנו שכאשר יסבול
נמנע
זאת ממנו. סך הכול זו שיבה טובה, ואני צריכה לשמוח שהגיע אליה, אבל פתאום
לדאוג לו
כמו לאיש זקן וחולה, ולחשוב כמה גוּרה הייתי כשהוא הגיע אלינו, קטנטן, כדורי ורך.
גולי מת, במטבח, מתוך שינה, מכורבל בסלסילה שלו. אני מצאתי
אותו.
קברנו אותו מאחורי הגדר ובכינו כולנו.
(ינואר 1981)
ימים של ציפה. לא מוטרדת מהעתיד. ממילא הזמן יכתיב. בינתיים
יש לשמור
שהמושכות יהיו בידי. כמה אני רוצה להצליח כבר להיות דקה ומלאת חיים
ומרץ.
אני כזאת, מתחת לכל השכבות. בטוח שיום אחד יקרה פנצ'ר באיזו מגירה קטנה
באחד
התאים שבמוחי האפל, וכל האוויר ייצא מהבלון הנפוח הזה.
(פברואר
1981(
כתבתי ל-ר' :
אתה מחזק ומדגיש בי כל מיני קווים, נותן לכל מיני כתמי צבע
להתפשט.
אני בגיל כזה (20) שההרגשה הזו מוחשית, לכן אני נותנת לעצמי חופש
מכל מיני
התחייבויות, מכל מיני התפתחויות, מניחה לכל מיני זרמים
לשטוף אותי
לכיוונים שונים. אתה אחד הנהרות.
ר' כתב אליי :
בוקר שבת מוקדם אחד לא היית שם
כשחזרתי. הִפלַגת לעולמךְ, את בתוכו,
כְּאז, כך היום. כשחוזר אני - אַת בהפלגה מתמדת, בים
אחר, שאין מיצרים
או תעלה המקשרים אותו אל הים שבו מפליגות אוניותיי.
לפעמים אני חושב שנפגשנו במבדוק, במקום
בו נוטלים מהאוניות את כוח הגלים,
המחייה ומניע אותן, ובמקומו גוררים-מסיעים
אותן, עטופות מנופים ושרשראות.
אנחנו כמו שני פרפרים המנהלים דו-שיח על
חופש בקרבה מדהימה,
אך מתוך
שתי צנצנות זכוכית שקופות, על מדף תצוגה במעבדה.(מרץ 1981(
רינגו, הכלב הזאב, צופה רציני בעולם, ואני בצמה, בגלבּייָה
שחורה,
בלחיים אדומות ובמחשבות צפות. קודם בכיתי. פתאום. קצר. בלי להבין לָמה.
חמש וחצי בערך, שעה נהדרת, רוח קלילה. אחר-צהריים של שום תכנונים
והתחייבויות.
לא צריכה ללמד, ללמוד, לנגן, ללכת לצבא או לסרט. שששששששש.
מהורהרת, שקטה, מחוץ לדברים.
בצבא אני אורחת לא שייכת, שטה בין האירועים, הסובב, מנגנת,
קוראת ספרים,
שירים, מחזות, רואה סרטים והצגות, וממתינה בשקט.
תוקפת אותי לפעמים הבדידות הזאת הצובטת, הרגשה של אובדן, של
חוסר אונים.
של פספוס פעימה בלב.