גם בבוקר שבת האחרונה התיישבתי על הסלעים שלנו. יאיר, שמכין שם את הקפה המצוין שלו, לא מגיע בשבתות (ועכשיו בכלל משוטט ביפן), ואלחנן, שכּן מגיע גם בשבתות, כבר לא היה. רק אני והג'וינט שלי
בהינו בים, באיש הרץ, כשלפתע, לימיני, הבחנתי בו!
בהינו בים, באיש הרץ, כשלפתע, לימיני, הבחנתי בו!
התרגשתי.
"מה עם משפחת החרדונים? כבר ראיתָ אותם?" שאלתי את אלחנן כשהתחיל להתחמם.
הוא האכיל אותם כל יום במשך כל הקיץ שעבר. במו עיני ראיתי אותם מחכים לו על הסלעים,
או יוצאים אליו לזלול כל מה שזרק בעדינוּת לְכיווּנַם. "הם מתים על פלפל אדום," הוא גילה אז.
"מסוף הקיץ לא ראיתי אותם. הם נעלמו," ענה לי אלחנן. "יש כאן טורפים, את יודעת, ציפורים,
וחיות אחרות."
"אולי הם בשנת חורף?" ניסיתי, "אלה לא חיות עם דם קר? כמו נחשים?"
אלחנן עשה פרצוף ספקני.
והנה, צדקתי!
וחיות אחרות."
"אולי הם בשנת חורף?" ניסיתי, "אלה לא חיות עם דם קר? כמו נחשים?"
אלחנן עשה פרצוף ספקני.
והנה, צדקתי!
בראשון בבוקר, נרגשת, סיפרתי עליו לאלחנן.
"גם אשתו הייתה?" הוא נרגש לא פחות ממני.
"גם אשתו הייתה?" הוא נרגש לא פחות ממני.