מאוגוסט 1979 עד אוגוסט 1981 הייתי חיילת בחיל המודיעין,
פקידת לשכה בקריה בתל-אביב.
באוקטובר 1981 התחלתי ללמוד בבית צבי, במגמה
לקולנוע. אסתר דר היתה ראש המגמה לקולנוע
בשנה הראשונה, ובשנייה - רנן
שור. גרי בילו ניהל את כל בית הספר, שהפך לבית-ספר לתיאטרון בלבד, כשרנן הקים את סֶם שפיגל. משהו כזה.
נדמה לי שהיינו תריסר תלמידים בכיתתי. בתום השנתיים עשיתי גם
אני סרט גמר. צלמנו הכול,
גם תרגילים, רק בצללויד, וגם ערכנו אותם עם קאטר ונייר דבק. לא ייאמן. הסרט שלי, "לישון",
הוא מן עיבוד לסיפור קצר של צ'כוב. עיבוד מצמרר מבחינת חומרי התת-מודע של הילדה בת ה-22
שכתבה וביימה אותו. הוא צולם בבית הוריי ברמת-אפעל. גם קסוקו מככב בו.
כבר העברתי את הסרט הזה לפורמט דיגיטלי, שאשתדל למצוא ולצרפו למעבדתי, אך בינתיים,
חיפשתי ועדיין לא מצאתי את הסינופסיס המצוין שכתבתי אז, שגם
עליו, על הסינפוסיס הזה,
יש לי סיפור, לא כזה מעניין ולא כזה חשוב, ובעיקר אין לי שום חשק לספר אותו עכשיו.
יש לי סיפור, לא כזה מעניין ולא כזה חשוב, ובעיקר אין לי שום חשק לספר אותו עכשיו.
מה יש לי עוד להגיד על השנים האלה?
שהן היו מבוזבזות. שאם הייתי לומדת אז באוניברסיטה, ולא בבית
צבי, סביר להניח שלפחות הייתי
צולחת את ענייני התואר הראשון האקדמאי,
בקולנוע או במשהו אחר, ולא סוחבת שנים של בושה
חסרת תואר, לפחות ראשון, כמו שיש לכולם. הייתה נחסכת ממני תחושת הנחיתות, ההסברים
וההצטדקויות למה אין לי כזה. היו נחסכים ממני הנסיונות להצטייד בכזה, ניסיונות לא נחושים
מדי, כי אוניברסיטה זאת מסגרת שלא מצאתי בה את מקומי. הרבה יותר מדי ניאון, שעות של
ישיבה והרבה יותר מדי אנשים.
מה עוד יש לי להגיד על השנים האלה?
שעדיין סחבתי עליי אז עודף משקל, שהציק לי. אמא שלי תפרה לי מכנסי קטיפה וחולצות רחבות
עם מחשופים גדולים מבדים שבחרנו בנחלת בניימין. לא הייתי כל כך שמנה, אבל הרגשתי טנק,
ואחרי החאקי המאוּס, לבשתי עליי את כל
הצבעים הקיימים, באינספור שילובים, כולל שרשראות
חרוזים מבריקים, ושלל עפרונות איפור בעיניים, נצנצים על עצמות הלחיים, ובלי חזייה.
בשנה הראשונה ללימודים היה לי חבר, בחור מצוין, גבוה ממני וגדול
ממני בשלוש שנים,
שלא היה שייך בכלום לבית צבי ואנשיו, שלא ממש השתייכתי גם אליהם. זאת הייתה אהבה,
משמחת, יפה. עדיין גרתי אז בבית הוריי ברמת-אפעל והוא בבית הוריו ברמת-גן.
שלא היה שייך בכלום לבית צבי ואנשיו, שלא ממש השתייכתי גם אליהם. זאת הייתה אהבה,
משמחת, יפה. עדיין גרתי אז בבית הוריי ברמת-אפעל והוא בבית הוריו ברמת-גן.
בשנה השנייה ללימודים, אחרי פרידה מכאיבה מה"גוּד גַאי", ידידי עד
היום, ששברתי את ליבו,
הייתי חברה של הישראלי-צרפתי שלמד שנה מעליי בבית צבי. קיבלתי אז מלגה על כשרוני,
שבזכותה העזתי לשכור לי דירת חדר ברמת-גן, אבל המלגה נלקחה
ממני, כי לא עניתי על
הקריטריונים הכלכליים שנדרשו, נחשבתי עשירה מדי, ונאלצתי לבקש מאבא שלי
לממן לי
את שכר הדירה, שהיה מאה דולר לחודש, וגם אז זה היה זול.
מאוד אהבתי את הצרפתי. אבל אחרי שהדבקתי על דלתות החדרים בחדר ההוא, תמונות
סטילס
שחור-לבן מסרטי קולנוע, ואחרי שכבר
ידעתי שאכן אביים את סרט הגמר ההוא, וגם אעבוד בסרטים
של כל חבריי לכיתה, בדיוק אז
הצרפתי נטש אותי במפתיע, חזר לפריז, לעבוד עם איזה במאי נחשב.
זאת הייתה נטישה קשה. משמעותית. שֶבֶר. אהבתי אותו מאוד. גם
הוא היה ועדיין נמוך ממני,
ואנחנו חברים, ואפילו מתראים כשמתאפשר, כשהוא מבקר כאן. הוא מעולם
לא שב מפריז.
משנת 1982, לא מצאתי כלום מלבד השיר הזה שכתבתי, הדפסתי, ושמרתי
מאז: