מיום
הכיפורים ועד לחופש הגדול - שנה שלמה הם הכּו אותי.
הם רצו
שלא אהיה. ופתאום באמת לא הייתי. עברנו דירה.
עברנו אז
לַבּית ברמת-אפעל. נכנסתי לכתה ה' בבית הספר החדש,
הקטן
והמצוין שהיה שם. סיימתי (מחזור ג') כראש מועצת תלמידים.
ב-1988
(בזמן הריוני הראשון), ומעולם לא פורסם בשום מקום.
מצאתי
אותו מודפס במכונת הכתיבה שהייתה לי אז, עם תיקונים של טיפקס.
בסיפורהזה, שכתבתי בגיל 27, תיעדתי סצנה מגיל התיכון, כשהייתי בת 17.
ניסיתי
לעשות את זה בצורה ספרותית, מרחיקה, כמספרת כל-יודעת, וכמובן
להמציא
שמות בדויים אך מרמזים. לא רציתי לפגוע, גם לא לעשות שום סקנדל,
אבל רציתי לספר את זה. כתבתי את זה. ובכל זאת, הסיפור הזה
מעולם לא
התפרסם.
לא
ניסיתי כל כך לפרסם אותו. הוא לא סיפור כזה משהו, חשבתי תמיד, והשארתי
אותו
בקופסה. כמו את האחרים.
כל
העובדות והפרטים שבסיפור הזה מדויקים. ככה זה היה. ככה
חשבתי, ככה הרגשתי,
ככה
עשיתי. עכשיו, כשקראתיו שוב, ממש לא העסיק אותי טיבו הספרותי של הסיפור.
העסיק
אותי עצם
השחזור, הצורך שהיה לי לכתוב את זה, לחשוף את הסוד הזה.
חשבתי גם
על העובדה שהיה
לי אז חבר.
מכתה ט' עד י"ב היה לי אותו חבר, מבוגר ממני בשנתיים, שלא גר ברמת אפעל.
לא
תפקדנו כזוג בשום מערכת חברתית. בילינו בבית, בעיקר בשלו, בטיולי אופניים
שעשינו
רק שנינו, ובעוד מיני הרפתקאות, כולל חופשה משותפת בבוסטון ובניו-המפשייר,
כשאמו
הרופאה היתה שם בשנת שבתון, ואני הייתי במשלחת של הצופים לארצות הברית.
היה לנו
כיף, מעניין ומצחיק להיות ביחד, וגם להתגפף, להתנשק וכו', עד שהוא התגייס,
וכדי שלא
יעזוב אותי לטובת מישהי בגילו שתשכב איתו, הסכמתי שנעשה גם את זה.
האקט
עצמו היה מיותר לי בגיל ההוא, לא נהניתי ממנו, היה לי כיף כל הלפני ואחרי,
אבל זאת
לא היתה לי בעיה לתת גם את זה, כמו אחר-כך, עם הבלש. הייתי מתנתקת
ומחכה שזה ייגמר, ולרוב זה נגמר די מהר.
בטוח
שכתבתי איפשהו את תיאור קורותיי ושהותי בבית ההוא של החבר שהיה לי,
בית שגם
בו גדלתי במהלך שנות
נעוריי. שהיתי שם לא מעט. לכשאפגוש את התיעודים
האלה
אשקול את טיבם, ואם יימצאו
ראויים - ישוּרשרוּ לכאן, אך בינתיים, אשוב
לַהתמקדות
בַּעובדה, שגם בַּזמן המתועד בסיפור
הזה, היה לי
חבר, אותו
חבר,
שכבר היה
אז חייל. הרגשתי שייכת אליו, הרגשתי מוגנת בתוך ההשתייכות הזאת,
גם אם
כמעט לא נראתה לעיני
אחרים מלבדנו.
בתקופה
אותה מתעד הסיפור, הצבאיוּת, שהדליקה ועניינה את חברי החייל הטרי,
שיעממה אותי
לגמרי, כבר אז, ובכל
זאת לא רציתי להיפרד ממנו. בית הוריו שימש
לי כמקלט, עדיין
היה לי כיף ומצחיק, נעים ומענג להיות איתו, ובעיקר, ממש לא
יכולתי לדמיין את האפשרות שבחור אחר, מלבדו, ייגע בי. ינשק
אותי. ישכב איתי.
עכשיו
(וכמובן גם ללא ההקדמה הזאת), אפשר לקרוא איך סיפרה
המספרת
כל-יודעת בת ה-27
שהייתי, על הנערה בת ה-17 שהייתי.
פרסום
ראשון.