מר ציפר הוא שכני הוותיק.
"שום קרבה משפחתית לבֶּני ציפר, לאחרונה כולם שואלים," הוא ענה כששאלתי גם אני.
"שום קרבה משפחתית לבֶּני ציפר, לאחרונה כולם שואלים," הוא ענה כששאלתי גם אני.
"מַבּרוּק על הבּלוֹג," הוא בירך אותי כשחיכינו יחדיו למעליתנו הוותיקה.
"אפשר לפרסם אצלךְ משהו?" הוא שאל בדרכנו האיטית אל הקרקע, בעודנו סְפוּנים באותו תא.
הופתעתי, נעניתי בשמחה, והרי לפניכם חרוזיו של תל-אביבי וותיק:
בָּרֵךְ אֱלֹֹהִים אֶת רִכְבִּי,
לְבַל יָבִיא פִּרְפּוּרִים לְלִבִּי.
וְיִמִנַע מֶנִי כְּאֵב רֹאשׁ,
בְּגִין חֲרִיטָה וּשְׂרִיטָה בָּפַגּוֹשׁ.
וְאַל יְהִי זוֹלֵל דֶּלֶק,
כְּאַרְבֶּה כְּחָסִיל וּכְיֶלֶק.
וְעַל מִפְתָּן הַמּוּסָךְ,
מָנוֹעִי לַנֶּצַח יִפְסַח.
וּבָרְכֶנִי אֵלִי כִּי יָנוּעַ,
שָׁקֵט מְמוּשְׁמַע וְכַנּוּעַ.
וּבַל תִּשְׁזֵפֶנִי עִירִיָּה
וּשְׁלִיחָה הוּא פַּקָּח חֲנָיָה.
וּבְבוֹא רִכְבִּי לְיוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן,
עָזֹר לִי אֵלִי לְמָכְרוֹ מֵעַל לִמְחִיר מְחִירוֹן.