דנה הייתה בת 4 כשדוּדיק היה בן 25.
כשדוּדיק היה בן 38 דנה היתה בת 17, ואז הם נפגשו בחוג לריקודי עם.
זה קרה חודשיים אחרי שדוּדיק נפרד באופן פתאומי מִתְמירה אשתו,
בעקבות הפרידה
הזאת הוא גם השמין באופן פתאומי, וכשדנה פגשה
את דוּדיק, היתה לו כרס עצומה. יתר חלקי גופו נותרו שריריים, וגם פניו,
שאמנם התמלאו קצת, היו יפים וילדותיים, כמו השֵם שלו, שנשאר לו מיַנקוּת.
אף אחד
לא קרה לו דויד.
תמירה היתה אשה יפה, דוּדיק היה גבר יפה, היו להם שני בנים יפים והם גרו
כולם במושב שיתופי בגליל, עד שדוּדיק נאלץ לעזוב את הבית. כולם חשבו
שהפרידה בגללו. חשבו שדוּדיק מפלרטט ומחזר תמיד ושלתמירה נמאס.
ככה חשבה גם אחותו, שהייתה מורה לפסנתר, ושאצלה התגורר בינתיים,
זמנית, עד שיתארגן.
דוּדיק אהב את תמירה, את הילדים, את המושב. לא היה לו כסף ולא היה
לו חשק להתחיל חיים חדשים. ביקורים אצל חברים משותפים לו ולתמירה,
שהיו נשואים כולם ובעלי משפחות, הביכו אותו, דִכּאוּ אותו, והוא נמנע מהם
לחלוטין. היה לו בעיר רק חבר אחד, רווק, איתו נפגש. עדי.
עדי הוא זה שסחב את דוּדיק לחוג ריקודי-עם. פעם ראשונה בחייו שדוּדיק שילם
בשביל לרקוד. הוא הרגיש זר בין המון הפרצופים הלא מוּכרים, התבייש בגופו
הכבד והעדיף לשבת בצד ולהביט ברוקדים.
את דנה קלט מייד. היא הייתה גבוהה ורזה, חזה קטן, שיער שחור אסוף בצמה,
מכנסיים צמודים, חולצת בד גדולה ונעלי התעמלות. היא נראתה לו בת 19, 20,
חיילת. לא נראה היה שיש לה בן זוג בין הרוקדים, וגם לא מכּרים. היא ריתקה
את דוּדיק. הוא לא הפסיק להסתכל עליה. היא הייתה שקועה בעצמה, בצעדי
הריקוד, מדי פעם שרה עם המוזיקה, ובריקודי הזוגות, כשצפה בה מחוּבקת
ומסוּבבת ומחייכת אל בני זוגה שהתחלפו, נאלץ להודות בַּהתרגשות שאחזה
בו וּבתשוקה שתפחה במכנסיו. עדי רקד איתה את שני הריקודים האחרונים,
מזורקה וואלס השושנים. דוּדיק הרגיש שהוא מקנא בו.
עד לשבוע הבא דוּדיק רזָה קצת, הרגיש קל יותר, שתה מעט אחרי השיחה
היומית עם תמירה, וגם האלכוהול, ועוד על בטן ריקה, עזר לו לפוקק לחצים.
בערב, בַּחוג, ומייד כשהתחילה המוזיקה, דוּדיק התחיל לרקוד.
כשהתחילו ריקודי הזוגות הוא היה הראשון שהזמין את דנה, וגם התעקש
להמשיך ולרקוד רק איתה כל הערב. הוא היה רקדן טוב. הוא גם הצחיק אותה,
וכשהתברר להם שאחותו היא המורה לפסנתר של דנה, התהדקה והשתחררה
בו-זמנית הקִרבה ביניהם והפכה לְמשפחתית. ככה לפחות הרגישה דנה.
גם היא חיכתה לערב חמישי הבא, אפילו החליפה שלושה זוגות מכנסיים עד
שיצאה לַחוג. היא שמחה לפגוש את דוּדיק, שהיה לה כמו חבר חדש, מבוגר,
אחר, ומנותק מחייה שהכבידו עליה: הוריה, אחותה, התיכון, גיל ההתבגרות.
הפעם הזמין אותה דוּדיק לבוא איתו ביום שישי בצהריים אל הַחֶלקה שלו,
חלקת אדמה ששכר, ליד הרצלייה, ושתל בה פרחי שעווה לבנים וסגולים
כדי לנסות להרוויח משהו, להתאושש מהמשבר שלו.
דנה שַׂמחה להצעה.
בשישי בצהריים, בַּחיפושית המוזנחת שלו, דוּדיק אסף את דנה מבית הוריה,
והם נסעו עד לחלקה שלו, טיילו בה, טיילו גם בפרדס סמוך, קטפו לה זר בַּר,
וגם זר פרחי שעווה, שתו קפה שחור בתחנת דלק בדרך, ובחזרה, בשקיעה,
בכבישים הריקים, בשעות בהן כולם מתכנסים בבתים לעוד שבת אחת, ליוו
אותם השירים הרומנטיים
ברדיו, עם הקריינית בקולה המאנפף, המתקתק
והצרוד מעט.
דנה רצתה להישאר עוד עם דוּדיק, אבל הם נפרדו עד ליום חמישי בערב, בחוג.
הם הפכו לזוג קבוע בריקודים. לפעמים, כשהסתיימו, דנה הייתה מצטרפת אל
דוּדיק ועדי, לשתות משהו, באיזה בית קפה ברמת גן.
דנה השתעשעה ממאמציהם של השניים להרשים אותה, כל אחד בדרכו, והם
צחקו הרבה ביחד. זה היה כיף.
באמצע יולי, בלילה חם, דוּדיק הגיע לחוג בלי עדי. הוא היה נואש ועצבני.
את פרחי השעווה לא הצליח למכור, הגעגועים לילדיו חנקו אותו, ההשפלות
שבלע בערו בו, הוא לא יכול היה לממן לעצמו שכר דירה ועדיין התגורר בבית
אחותו, עם משפחתה ואימם, שהתגוררה שם גם היא. הוא אכל בלי סוף, השמין
עוד, ונעשה אטום ותוקפני.
"בואי ניסע לים," הוא אמר לדנה, מתנשף, כשנגמרו הריקודים. הוא
היה סחוט
ונטף זיעה. דנה הסכימה.
דוּדיק הסיע אותם לחוף מרוחק, מחוץ לעיר. הם לא דיברו ביניהם בזמן הנסיעה.
החלונות היו פתוחים, מוזיקה
של לילה ניגנה ברדיו, והירח היה חרמש דק.
דוּדיק החנה את החיפושית בחוף רחב ועזוב.
הם צעדו הרבה בחוף, דנה לצד דוּדיק, אבל מעט מאחוריו, עד שהגיעו קרוב למים.
דוּדיק עצר ופשט את חולצתו. דנה הפשילה את מכנסיה ופסעה לכיוון הים.
"תורידי את החולצה," דוּדיק קרא מאחוריה, כמו פקודה. דנה עצרה.
"החולצה תירטב, ויהיה לך קר, את לא צריכה להתבייש ממני," הוא
אוסיף בְּרוֹךְ.
דנה הסתכלה עליו מרחוק. היה חשוך. היא פשטה את חולצתה, הניחה אותה
על החול, נשארה בחזייה שקופה, מרוּשתת, ואחרי רגע, בגבה אל דוּדיק,
הסירה גם אותה ונכנסה לים, בתחתונים בלבד.
דוּדיק, בתחתוניו, נשאר על החוף עם כרסו העצומה.
דנה נעלמה בין הגלים. מגע מי הים החמימים, מעולם לא שחתה ככה ערומה,
בחושך, וזה היה מסעיר. מתוך הים היא ראתה את דוּדיק נכנס למים. הוא
שחה אליה, אבל היא לא חיכתה לו. להיפך. היא ברחה ממנו, המשיכה לשחות
מהר ורחוק. דוּדיק היה כבד, וכנראה גם חשש מהים השחור, ממערבולות,
מאסונות, הוא נעמד במים, נופף בידיו, קרא לדנה לחזור.
היא שמעה אותו, הסתכלה עליו מרחוק, שערה הרטוב היה פזור ושדיה בצבצו
בין הגלים. היא התחילה לשחות בחזרה, התחמקה מלהתקרב אל דוּדיק שוויתר
ויצא מהמים.
רק כשדנה ראתה את דוּדיק עומד על החוף, היא יצאה מהים, מחבקת את עצמה,
מסתירה את עירומה. בגבה אליו היא הזדרזה ללבוש את חולצתה והניחה לו לנגב
את שערה בחולצתו. הוא נשק לה בעורפה. היא התחילה ללכת לכיוון המכונית,
פסעה לפניו, בתחתונים, אוחזת בימינה את מכנסיה, שבכיסם דחסה את החזייה,
ובשמאלה את סנדליה. היא פחדה מהאיש השמן הזה, מפניו, מעיניו, ממי שהיה
פעם דוּדיק, שלא ניסה להסתיר את הזקפה שבלטה בתחתוניו. דנה, שהבחינה בה,
התעלמה ממנה.
דוּדיק, שידע כבר מזמן שדנה רק בת 17, שכח תמיד את העובדה הזאת.
הוא שכח אותה כשרקד איתה, כשדיבר איתה, כשבילה במחיצתה, והוא
לגמרי שכח אותה גם באותו לילה, כשהסכימה לנסוע איתו לים. הוא פירש
את הסכמתה כפתח לאפשרות של יחסים נוספים ביניהם.
בעצם, הוא לא חשב על כלום באותו לילה. הוא פּעל, הוּפעל, משהו כזה.
דנה, שכבר נכנסה לחיפושית, ואחרי שניערה את כפות רגליה מהחול גם לבשה
את מכנסיה על תחתוניה שהיו רטובים, דנה, מתוחה מעט, ישבה בתוך המכונית
וחיכתה לדוּדיק שייכנס אליה. היא הסתכלתה עליו מבעד לחלון הסגור. היא פחדה.
דוּדיק לבש את מכנסיו, רכס אותם מעל כרסו המשתפלת, פתח את דלת הנהג,
וזרק אל המושב האחורי את חולצתו הרטובה, בה ניגב את שערה של דנה.
הוא התיישב מול ההגה ואחז בו. מסך שחור ירד על עיניו הפקוחות. הוא היה
מיואש. דנה הסתכלה עליו. הוא פנה אליה, תפס את ראשה בשתי כפות ידיו
ותחב את לשונו בין שפתיה.
דנה דחפה אותו חזק בזרועותיה, ניסתה להיחלץ ממנו, אבל הוא הגביר את
אחיזתו, חתר עוד ועוד בלשונו ולחץ בכוח את שתי אוזניה. היא המשיכה לדחוף
הכי חזק שיכלה, עד שעזב אותה, הניח לה ונפל על ההגה מתייפח.
דנה שתקה. נצמדה לדלת. היא היתה מבוהלת. הוא הבחין בה, בבהלה שלה,
והביט בה מלב בדידותו. הוא הניח כף יד על ירכה וביקש שתסלח לו.
"קח אותי הביתה," דנה אמרה ודוּדיק התניע.
הים נראה עוד יותר שחור והירח עוד יותר קטן.
דוּדיק לא הפסיק לדבר כל הדרך. הוא דיבר על תמירה אשתו, על הילדים שלו,
על הייאוש שלו ועל זה שהוא מצטער כל כך אם פגע בה, בדנה. הוא ביקש שוב
ושוב שתסלח לו, ביקש שלא תספר לאף אחד על מה שקרה.
דנה שתקה כל הדרך, שהייתה ארוכה. רק כשיצאה יחפה מהמכונית, עם הסנדלים
ביד, רק כשעמדה לפני שער בית הוריה וטרקה את דלת החיפושית, רק אז דנה רכנה,
הציצה מהחלון ואמרה לדוּדיק שלא ידאג. היא לא תספר אף פעם כלום לאף אחד.
הוא הסתכל עליה עד שנכנסה לבית הוריה וסגרה אחריה את הדלת. רק אז התניע.
דנה לא הגיעה יותר לחוג הריקודים וגם לא לבית אחותו של דוּדיק, מורתה לפסנתר.
דוּדיק התגרש מתמירה. אמנם כולם האשימו אותו, היפה הפלרטטן, בפירוק המשפחה,
אך הסתבר שדווקא לתמירה היה רומן עם חברם הטוב ביותר של הזוג, ואחרי שהרומן
ההוא נגמר ותמירה הלכה לטיפול
פסיכולוגי, וגם דוּדיק הלך, וכמו באופרת סבון -
אחרי הבגידה, הפרידה
והדמעות, אחרי הדיבורים, הפיוסים, וביחד עם תשוקה,
יצר הישרדות והרגל, גם האהבה ניצחה - תמירה ודוּדיק התחתנו שוב, החליפו
את תפאורת הצפון הגלילית בתפאורה דרומית-מדברית, ואולי הם אפילו חיים שם
עד עצם היום הזה.
שש שנים אחרי שנפגשו לראשונה, כשדוּדיק הה בן 44 ודנה בת 23, היא ראתה אותו
יום אחד הולך מולה בדיזנגוף. הוא היה רזֶה ושזוף. גבר יפה. היא הייתה אשה
צעירה,
מלאה ומדוכאת. לקח להם רגע לזהות זה את זה, להחליף מבט, ושניהם המשיכו ללכת
בכיוונים הפוכים. אחרי כמה צעדים, ובדיוק
באותו רגע, שניהם הסבו את ראשם לאחור
כדי לסקור זה את זה מרחוק, אך שניהם הסתובבו במהירות, והמשיכו ללכת, כל אחד
לכיוון שלו, עם הזיכרונות ועם הגעגועים.