לא שיניתי כמעט כלום מהטקסט המקורי של הסיפו כפי שנכתב.
ערכתי אותו בנגיעות קלות, עד למשפטים האחרונים, שהיו כאלה:
ערכתי אותו בנגיעות קלות, עד למשפטים האחרונים, שהיו כאלה:
כשדוּדיק היה בן 44 ודנה בת 23, היא ראתה אותו ברחוב רזה ושזוף.
הם התעלמו זה מזה והמשיכו לצעוד בכיוונים הפוכים. ואפילו שבאותו
רגע החזירו מבט לאחור כדי לסקור זה את זה מרחוק, לא ניסה איש
מהם להדביק את העקבות, ושניהם הסתובבו במהירות והמשיכו ללכת
עם הזיכרונות ועם הגעגועים.
הם התעלמו זה מזה והמשיכו לצעוד בכיוונים הפוכים. ואפילו שבאותו
רגע החזירו מבט לאחור כדי לסקור זה את זה מרחוק, לא ניסה איש
מהם להדביק את העקבות, ושניהם הסתובבו במהירות והמשיכו ללכת
עם הזיכרונות ועם הגעגועים.
מילא זיכרונות, חשבתי עכשיו, אבל געגועים? מה פתאום געגועים?
לָמה סיימתי ככה את הסיפור הזה? געגועים לְמַה?
קודם כל מחקתי אותם בזעם. את הגעגועים, ואחר-כך
גם את הזיכרונות.
המלים האלה נשמעו לי מיותרות לא רק מבחינת משמעותן הפמיניסטית
ותיסמונת האשה המוּכָּה שבהן, אלא גם מבחינה ספרותית-מוזיקלית.
ותיסמונת האשה המוּכָּה שבהן, אלא גם מבחינה ספרותית-מוזיקלית.
יהיה מתאים ונכון יותר לסיים את הסיפור
בלעדיהן, הצדקתי את המחיקה.
חלפו עוד יומיים. שוב ושוב קראתי את הסיפור. מחיקת המלים לא שיחררה אותי.
לא מהזיכרונות, וגם לא מהדחף לחקור את הגעגועים אליהם התכוונתי.
מהיכן צצה לי אז המלה הזאת, הגעגועים האלה, ועוד אחרי סיפור שכזה?
לא מהזיכרונות, וגם לא מהדחף לחקור את הגעגועים אליהם התכוונתי.
מהיכן צצה לי אז המלה הזאת, הגעגועים האלה, ועוד אחרי סיפור שכזה?
השתהיתי עוד בהתנסחות הזאת, בפליטת הקוּלמוּס הזאת, היו
מכנים כאלה פעם,
כשהיה דבר כזה, קולמוס.
פליטת קוּלמוּס היא כמו פליטת פה, חשבתי. אפשר להקיש ממנה על נבכי הנפש
והתת-מוּדע של הפולט או הפולטת, חשבתי. געגועים לְמה? לא הרפיתי ממני.
והתת-מוּדע של הפולט או הפולטת, חשבתי. געגועים לְמה? לא הרפיתי ממני.
געגועים לְמה שהיה לפני "המקרה", לפני "הפגיעה", לפני ה"תָקף אותה מינית",
לפני ה"ביצע בה מעשה מגוּנה ללא הסכמה". בַּקטינה שהייתי.
בת 17, אלה היו געגועים לַידידוּת הנחמדה שהייתה עם הדוד הטוב, שמעניין לדבר איתו,
להקשיב לו ולחבר שלו, הרבה יותר מאשר לַבּנים שהיו בגילי או
לחבר שלי החייל.
בת 27, אלה היו געגועים לנערה שהייתי, זאת שלפני הצבא-בַּבּוֹר-בקריה,
זאת שלפני הקצינים, הבלש הירושלמי, ההשמנה, השנים במדים שהיו כל-כך רעות,
בית צבי, האהבות המעטות, הפרידות הכואבות, וההתחתנוּת הזאת שלי.
זאת שלפני הקצינים, הבלש הירושלמי, ההשמנה, השנים במדים שהיו כל-כך רעות,
בית צבי, האהבות המעטות, הפרידות הכואבות, וההתחתנוּת הזאת שלי.
הסיפור על "דנה" הוא מהראשונים שכתבתי. רציתי לספר
מה קרה לנערה שהייתי,
להבין מה קורה לבחורה שאני. הרגשתי שאני יודעת וגם רוצה לכתוב, וככה,
את עצמי, עם המסכות והתחפושות ההכרחיות.
את עצמי, עם המסכות והתחפושות ההכרחיות.
התעכבתי עוד בגלל המונח "קרבה משפחתית", אותו בחרתי כדי להגדיר את הרגשתי
כלפי דוּדיק, האח של מורתי לפסנתר.
כלפי דוּדיק, האח של מורתי לפסנתר.
בטח שהרגשתי שהדוֹד הטוב עם הכרס הגדולה גם "נדלק" עליי, כאילו מחזר אחרי,
מחמיא,
וזה היה לי נחמד ונעים, לא התפרש כהצקה או סכנה. לכן נסעתי איתו בלילה לים, לכן גם
הסרתי את חולצתי כדי לשחות בו.
אז הייתי רק בת 17, אך גם עכשיו, בגילי, כמו קורבן קלאסי של תקיפות מסוג זה,
עדיין אינני משוחררת מ"אשמתי": לילה, לבד עם גבר זר, התפשטְת, לְמה אתְּ מצפה?
הסרתי את חולצתי כדי לשחות בו.
אז הייתי רק בת 17, אך גם עכשיו, בגילי, כמו קורבן קלאסי של תקיפות מסוג זה,
עדיין אינני משוחררת מ"אשמתי": לילה, לבד עם גבר זר, התפשטְת, לְמה אתְּ מצפה?
הגעגועים האלה, בסוף "הסיפור" הזה, הם כמיהה לַיופי שלפני הקלקול.
געגועים לַזמנים היפים שהיו עם דוּדיק. הרי כל הסיפור הזה מלא חמלה כלפיו,
הבנה, חיבה, השתתפות בצערו.
געגועים לַזמנים היפים שהיו עם דוּדיק. הרי כל הסיפור הזה מלא חמלה כלפיו,
הבנה, חיבה, השתתפות בצערו.
געגועים. רק המלה היחידה הזאת, שתמיד צובטת, מביעה את כאבה של דנה.
הרי חוץ מזה שהפסיקה לפגוש את דוּדיק, היא גם הפסיקה לרקוד וללמוד פסנתר.
כבר מזמן הבחנתי, התבוננתי וגם דנתי ועסקתי בְּפָּטֶרְן המוטרדת-מינית שהייתי,
בעיקר מגברים שהיו להם איתי "יחסי מרוּת" (וטוב מאוד שגם לזה יש כבר שֵם.)
בעיקר מגברים שהיו להם איתי "יחסי מרוּת" (וטוב מאוד שגם לזה יש כבר שֵם.)
שלא כמו קוראיי, כבר יודעת לאן התגלגל כל הסיפור הזה שהיה
ועודנו אני,
ולמרות שהרבה יותר נכון לי למחוק את הגעגועים
האלה שייחסתי לזוג הזה,
לתוקף וגם לקורבן, אני בוחרת להשאיר אותם כמו שנכתבו.
הם אנושיים הגעגועים האלה. הם צערם וכאבם של נערה יפה והרפתקנית,
ושל גבר לא רע, במצב מדורדר ופגוע.
לתוקף וגם לקורבן, אני בוחרת להשאיר אותם כמו שנכתבו.
הם אנושיים הגעגועים האלה. הם צערם וכאבם של נערה יפה והרפתקנית,
ושל גבר לא רע, במצב מדורדר ופגוע.
הסיפור הזה הוא זיכרון של תאונה אנושית.
הסיפור הזה הוא תצוגה של יכולת נשית (בת 17 ובת 27) להבחין בתאונה הזאת,
להכיל אותה, לנסח אותה, וסופסוף, שיהיה גם למי לספר את כל זה.
הסיפור הזה הוא תצוגה של יכולת נשית (בת 17 ובת 27) להבחין בתאונה הזאת,
להכיל אותה, לנסח אותה, וסופסוף, שיהיה גם למי לספר את כל זה.