אף פעם
לא הייתי משקיעה מאמצים רבים מדי כדי למצוא לי שותפים או שותפות לַחוויות
התרבותיות שעניינו אותי. גם לא היו לי יותר מדי מועמדים או מועמדות כאלה סביבי, כך
שלרוב הייתי הולכת לבד. לבד לַקונצרטים של הפילהרמונית (שאבא של דפנה מוּרביץ, הכּנר,
היה מכניס אותי אליהם בחינם), לבד לְסרטים בסינמטק, לבד ל"צוותא", וכך יצא שהלכתי
לבד גם להופעה של ג'ורג' מוסטאקי בהיכל התרבות.
הייתי
חיילת בת 19. היה קיץ. לבשתי את שמלתי הלבנה, מן גלבייה מקוצרת ומעוטרת ברקמה
בדואית, שגם אותה, כמו את כל שמלותיי, תפרה לי אמי. השרוולים
והמִכפלת היו מודגשים בְּתֶפר אדום מזוּגזג, הבד הלבן הדגיש את עורי שהיה שזוף תמיד, בגלל הים ובגלל האופנוע.
אחרי המורים שהיו לי עד אז והמפקדים שעדיין היו לי אז, דן
בן-אמוץ היה המבוגר הראשון המעניין שהתעניין בי, התייחס אליי
בכבוד, דיבר איתי, שאל והקשיב.
חיבבתי את האיש המוכשר שהולך יחף, מתוּכשַט, לבוש בגלבּייה, שכרס עצומה מתחתיה.
חיבבתי את האיש המוכשר שהולך יחף, מתוּכשַט, לבוש בגלבּייה, שכרס עצומה מתחתיה.
אמרתי לו לא, והוא הבין לְמה אני מתכוונת.
אחרי
מסיבת המוות שלו, כשדן כבר גסס, כתבתי לו מכתב פרידה. ביקשתי מאחד מחבריו
שטיפלו בו, שיעביר אליו את מכתבי. הייתה לי אז מכונת כתיבה חשמלית, וכמו את
מעט הסיפורים שכתבתי,
הייתי
מצלמת לי לפעמים גם מכתבים שכתבתי, כדי לשמור אותם לעצמי.
המכתב הסרוּק מצורף, והנה הוא, מוקלד, עם קיצורים.....
**********************************************************************
10.4.1989
דן.
.....קוראים לי אפרת. נפגשנו לפני 10 שנים, הייתי בת 18 וחצי עם צמה ושמלה לבנה מעוטרת ברקמות בדואיות....."התחלת" איתי בהיכל-התרבות, בקונצרט של ג'ורג' מוסטאקי. הלכתי לבד להופעה הזאת, ובהפסקה פנית אלי וניהלנו דיאלוג חייכני שבסופו קבענו להיפגש שוב ביציאה, בתום המופע. הצעת לי לבוא איתך למסיבה פרטית לכבוד האמן, שהתרחשה במלון שאירח אותו. שאלת אם הייתי פעם באירוע כזה ועניתי שלא.
.....קוראים לי אפרת. נפגשנו לפני 10 שנים, הייתי בת 18 וחצי עם צמה ושמלה לבנה מעוטרת ברקמות בדואיות....."התחלת" איתי בהיכל-התרבות, בקונצרט של ג'ורג' מוסטאקי. הלכתי לבד להופעה הזאת, ובהפסקה פנית אלי וניהלנו דיאלוג חייכני שבסופו קבענו להיפגש שוב ביציאה, בתום המופע. הצעת לי לבוא איתך למסיבה פרטית לכבוד האמן, שהתרחשה במלון שאירח אותו. שאלת אם הייתי פעם באירוע כזה ועניתי שלא.
"אז
למה שלא תבואי?" שאלת, ואמרתי, "באמת למה לא?" ובאתי.
במסיבה
צחקנו יחד, שלחת אלי "פתקאות אהבה" כל מיני וביניהן את מספר הטלפון שלך.
אבל האירוע הסתיים מאוחר מאד והזמנת אותי ללון במעונך. הסכמתי.....
אירחת
אותי בדירתך היפהפייה ושיכנת אותי על המִרבּץ המפורסם. כשניסית ללטף את קודקודי
צווחתי ספונטנית משהו כמו "אל תיגע בי!" שהביך אותי אפילו יותר מאשר
אותך, שהנחת לי מייד, נתת לי סדין ושמיכה וספר, ונפרדנו כל אחד למצעו.
בבוקר קמתי מוקדם מאד וצעדתי ברגל עד לַקֶבר בו שירתי - חיילת סובלת באחד הבורות הסודיים בקריה.
גם לך
היה את מספר הטלפון שלי, הזמנת אותי אליך שוב, ובאתי.
אני לא
זוכרת את מספר ביקורַי. אני גם לא זוכרת בדיוק את שיחותינו. אני זוכרת שבעיקר אתה
דיברת, סיפרת לי על עצמך, על דברים שהעסיקו אותך באותו זמן, נשים שהעסיקו אותך
באותו זמן, וגם שאלת שאלות ועניתי.
אני
זוכרת את המרפסת, את הנמל והים והאוויר המלוח, אני זוכרת את הדירה על חפציה ואת
מכונת הכתיבה שלך, ואני זוכרת בעיקר את התחושה הכללית של השהות במחיצתך: התייחסת
אלי בכבוד, לא בהתנשאות, לא ביומרנות וגם לא בשום אופן של ניסיונות חיזור לא
נעימים.....
הכנת לי
ארוחות צהריים משובחות, ופעם סיפרת לי על מכתבים שאתה מקבל והצעת לי לקרוא בהם.
כמה מהם היו מעניינים, חשבנו שמסקרן לפגוש את האנשים שמאחורי המילים, ופיתחנו
תכניות טיולים: אני אקרא את המכתבים ואציין את המעניינים שבהם, ואז ניסע, כל פעם
לכיוון אחר, וניפגש עם הכותבים.
התוכנית
הזו.... לא התממשה, אבל יצאנו לטיול.....
בוקר
אחד אספתי אותך בחיפושית
התכלת של אמי..... ונסענו צפונה. אתה אמרת לאן ואני נהגתי. רוב הזמן שתקנו ביחד.
שמענו מוסיקה קלאסית, ליטפת לי את העורף, וצפינו בנוף הים-תיכוני.
נסענו
לנהלל, לבקר איזו חברת נערוּת שלך, שכיבדה אותנו בגבינת עיזים וצלבה אותי במבטים
צדקניים..... סביב תדמיתך ריחפו תיאורי משגליך למיניהם, ומול עיניהם החטטניות של
האנשים, לא טרחנו לתת הסברים. לךָ וודאי נעמוּ..... המחשבות נוטפות הריר של
ידידיךָ, ואני השתעשעתי בַּמִשחק.
מנהלל
המשכנו לראש-פינה. שם, במעלה ההר, נתקעה החיפושית. המנוע נתקע, נתפס, משהו כזה. ארבעה
גברתנים שזופים הצליחו לנער אותה ולשחרר אותה, ולבסוף הוזמנו לאחת הוילות ונשארנו
ללון בה. אתה שוחחת עם בני הזוג המארח, ואני צפיתי בך, בהם, בשיחה, בטלוויזיה,
בַּילדים.
מאוחר
יותר ירדנו לַדירה התחתונה ששימשה לאירוח, ושם, בְּמיטות נפרדות, אחרי נשיקת לילה
טוב חטופה, נרדמנו ,"עייפים אך מרוצים", עד לבוקר שיטוּטִי במושבה.
משם
נסענו לאכזיב, למועדון הים התיכון. אתה פטפטת עם חברים, ואני, רחוק ממך, נחתי מול
הים, שחיתי, טיילתי, סעדנו, שמענו קונצרט שקיעה שרועים על מזרונים בחורבה שצופה
לים, וחזרנו לתל-אביב.
היה לך אז את אחד המדורים שלך באחד העיתונים, וגזרתי את חוויותיך הפובליציסטיות מהטיול הזה, שמורות לי באיזו קופסא.
היה לך אז את אחד המדורים שלך באחד העיתונים, וגזרתי את חוויותיך הפובליציסטיות מהטיול הזה, שמורות לי באיזו קופסא.
המשכתי לקרוא את המכתבים. הייתי באה, לפי הזמנתך, ומסתגרת בדירה הצפונית יותר (שיפצת אז את השתיים), עד שערב אחד שילחת אלי את ע', בתחתונים בלבד, "לפתות אותי," היא אמרה. הבהונות שלה ניסו להתחכך בקרסולַיי, אבל המיניות הזאת לא הייתה לטעמי. קצת נעלבתי מזה ש"שלחת" אותה אלי.
היא
הסתלקה, המתנתי חצי שעה כדי שלא תחשוד שנבהלתי וברחתי, אבל ארזתי את חפצי, חלפתי
בחדר בו רבצת אפוף שדיים צעירים, נפנפתי לך לשלום ולא חזרתי יותר.
נפגשנו לפעמים בסינמטק, בכל מיני אירועים, ותמיד לחצנו ידיים והתחייכנו והזמנת אותי לבוא, אבל לא באתי.
נפגשנו לפעמים בסינמטק, בכל מיני אירועים, ותמיד לחצנו ידיים והתחייכנו והזמנת אותי לבוא, אבל לא באתי.
כשבכל
זאת רציתי לבוא, התביישתי להתקשר. חשבתי אז שאין לי מה להציע לך בשנותי הצעירות,
למרות שלא הרגשתי אף פעם שאני מטרידה אותך....
גם היום
אנחנו נפגשים מדי פעם, ואני תמיד לוחצת את ידך, אבל כבר כמה שנים שאני בטוחה שאתה
לא מקשר אותי לאותה נהגת של הטיול לצפון.....
אני
חושבת עליך הרבה לאחרונה. חושבת על הפרק המסיים של חייך, על האומץ שלך, על הנאמנות
שלך לעצמך, ובצד הצער הנורא והעצב האמיתי על מותך המתקרב מוקדם מדי, אני
"שמחה" על האופן שבו אתה מצליח להתמודד גם עם הדבר הבלתי נתפס הזה –
מוות. סוף החיים. יש בזה משהו מעורר "תקווה", "מעודד" – אם
אפשר בכלל להשתמש במילים כאלה כשמדובר בהכנות למוות – ובכל זאת..... אני
נתמכת..... גם בקיום הנוכחי שלך, זה שלפני המוות (שהלוואי ויעבוד עלייך ויבוא אליך
הרבה יותר מאוחר ממה שהרפואה והמדע משערים, איזה "נס רפואי" שכזה, יש
כאלה לפעמים).
יש
בהתנהגות שלך איזו הוכחה שגם ככה אפשר: הנה, אתה אדם – שכל, גוף, רגשות, תאוות –
ואפשר גם ככה.
..... רציתי להיפרד ממך..... אני משערת שאתה מקפיד עוד יותר מתמיד על מיצוי זמן החיים היקר שלך, אבל אם בכל זאת תקרא את שורותיי – אני שולחת לך את החיבוק הפרטי שלי עם הזיכרונות הקטנים הנעימים שהשתתפנו בהם ביחד.
מה עשיתי מאז?..... התחלתי לכתוב. סיפורים...... "פרוזה" (כתב העת) פרסמו את שני הסיפורים הראשונים שכתבתי, ואני ממשיכה לכתוב, בקצב איטי מדי, ובכל זאת.
התחתנתי לפני 4 שנים, לפני 10 חודשים ילדתי את איה - ילדה נחמדה ביותר..... אני גם כותבת עכשיו מדור צרכני בענייני ילדים בעיתון "העיר", ומחשבנת חשבונות במחסניו המשומנים של בית המסחר של אבי.
"סוחרת
אלומיניום," אני עונה לפעמים כששואלים אותי "מה את עושה?"
ובסך
הכול, את רוב זמני, הזמן שהוא בעל הערך הסגולי בעיני, אני מבלה בחברת עצמי.....
דן
יקירי. הלוואי ותרגיש טוב, או לפחות כמה שפחות רע, ושתעבור לך שארית חייך בעונג
מקסימאלי. אני, בכל אופן, אוהבת אותך.
אפרת (חתמתי בכתב ידי)
חצי שנה אחרי שכתבתי והעברתי לו את המכתב הזה, ב-23.10.1989, דן בן
אמוץ מת.
לא קראתי את הביוגרפיה שכתב דנקנר על בן אמוץ, קראתי רק עליה.
קוראת אותך בשקיקה ומחכה תמיד לעוד...
השבמחקכיף לדעת, יקירה, ובהחלט מדרבן להמשיך. חיבוק גם.
מחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק