אחר-הצהריים גמרתי לקרוא את 'הבחילה' של סארטר.
בערב קניתי לעצמי כרטיס
להופעה של ג'ורג' מוסטאקי ב"היכל התרבות".
(יולי 1980, בת 19)
האזנתי המון לתקליט שלו, שקניתי לי, וגם
הבנתי כמעט כל מלה, כי בכתה י"א החלטתי ללמוד צרפתית אצל מאדאם אירן, זקנה
ננסית שהתגוררה בחדר קטן בבית האבות שהיה סמוך לרמת-אפעל, שם גדלתי מגיל עשר.
חוץ מדקדוק, אוצר מלים ושיחות, אצל מאדאם
אירן למדתי פתגמים, כמו "אוּן הִירוֹנְדֶל נֶה פֶה פָּה לֶה
פְּרֶנְטַמְפְּ" - סנונית אחת לא מבשרת את האביב, סיפורים קצרצרים ושירים של
ג'ורג' בראסנס, של בְּרֶל, של מוסטאקי, וגם את השיר המפורסם של ז'אק פרוור, השיר
הזה עם כוס הקפה, הכפית, הסוכר, הבחישה, הלגימה והעזיבה –
il est parti.
מאדאם אירן המיניאטורית הייתה אינטליגנטית
ומשכילה, תרבותית ומרושעת, צרפתייה אמיתית
עם שורשים ציוניים מכובדים, "לאון
בלום היה הדוד שלי," היא התגאתה תמיד.
בימים הצבאיים המעיקים ההם חזרתי
ואיחלתי לעצמי בצרפתית, שבינתיים, בַּעולם, קול אחר עונֶה לי: - et pourtant dans le monde
autre vois me reponde
אבל הסרטון הזה, שמצאתי וראיתי ושמעתי, אותם עצמם שרים, כמו אז, נמחק מהרשת. זכויות וכאלה.
זה אמנם שיר פחות אהוב עלי מההוא שרציתי, אבל זה קולה הקטיפתי של מרתה קונטרראס,
Marta Contreras ביחד עם ג'ורג' מוסטאקי Georges Moustaki, מתוך התקליט היפה ההוא, מ-1979,
שמתורגם רע לאנגלית, וגם המצגת מחרידה למדי - שעונים נוזלים של
דאלי והדגמה מצולמת לעובדה,
שאם זוכים לזה, כמו
מוסטאקי, כולנו מזדקנים, ובסוף אפילו מתים.
כשהאזנתי
לו שוב ושוב עכשיו, חשבתי לי איך, כשהייתי רק בת 19,
חששתי שאחמיץ הכול, שמאוחר לי
מדי, ש- Il
est plus tard .
