בצד אמי שהייתה אז רק בת 44, בסלון בית הוריי ברמת אפעל, באחת התמונות הבודדות מהגיל ההוא. היום אני נראית לעצמי היום דובשנית שזופה, אבל אז
הרגשתי שמנה מאוד. המכנסיים מהתיכון
לא עלו עליי, סירבתי לקנות לי חדשים במידה
גדולה יותר וגם לא לקחת מהאפסנאות מכנסיים
צבאיים שיתאימו למידותיי החדשות, או לקנות לי כאלה. לבשתי
רק חצאיות צבאיות, יַרכּית בקיץ, סוודרים בחורף, וּבַשעות האזרחיות שלי, מלבד
טרנינגים, הייתי לובשת שמלות שאמא שלי תפרה לי.
היינו מעצבות אותן ביחד בהתאם
לרצונותיי, בוחרות וקונות בדים בנחלת בנימין ואז שותות קפה, ומשהו קטן לקפה, וגם
עוברות בשוק הכרמל.
כתונת הלילה שאני לובשת בתמונה היא תוצר תהליך שכזה. וורוד וירוק היו אז שילוב מנצח לטעמי.
השמלות הרחבות שאמי תפרה לי, צבעוניות ויפהפיות, נגזרו ונתפרו במיוחד
בשבילי.
הן נועדו לטשטש את נוכחות גופי, ואכן החביאו אותו מעט בתוכן, או לפחות
ככה היה נדמה לי.
אמא שלי. חמודה.
