בשבוע שעבר, לקראת החג, ביקשתי מאבא שלי שנעבור על הראיון שהתפרסם בפסח 2007,
במגזין "שמנת" של "הארץ" (שערכה אותו אז ליאת תימור). ביקשתי לשאול אותו מה נשתנה.
השאלה הראשונה ששאלתי בראיון ההוא הייתה, מה הכי חשוב בחיים.
ככל
שעוברות השנים אתה מבין שהכי חשוב זה משפחה נחמדה, בריאות, חברים, כל הדברים
הבנאליים
הרגילים של חיי היומיום. דווקא הדברים הקטנים שקורים לנו יומיום, ולא הדברים
הגדולים,
כביכול, של נסיעות, לראות עולם וכו'. אם כי הדברים האלה, הם הקישוט של העוגה.
הדובדבן
שעושה את הדברים החשובים, הקטנים כביכול, לעוד יותר משמחים.
טוב
לגוון את השגרה באירועים נחמדים שקורים בדרך.
אלו
תכונות הכי חשוב שיהיו לאדם, שאלתי אז, וענית ש"הכי חשוב שאדם יהיה ישר עם
עצמו
ועם
זולתו, שיחיה לפי מידותיו, שלא יהיה הוֹכְשְטַאפְּלֶר. כלומר, אל תחיה מעבר לפופיק
של עצמךָ."
גם
היום אני חושב את מה שחשבתי לפני עשר שנים, והייתי אומר את אותו דבר, אם כי כמו כל
דבר,
עם
השנים, הדברים מקבלים משקל וחשיבות יתר, ואתה רואה אם טעית, אבל במקרה הזה לא
טעיתי.
ההוֹכְשְטַאפְּלֶרִיוּת
נראית היום בארץ כמו מכת מדינה. כלומר, רבים חיים מעל הפופיק של עצמם.
נדמה
כאילו כולם חיים על "ליסינג", כאילו הכול לא אמיתי.
לפני
שנתיים, הזמנת את כולנו - 2 בנות, חתן 1, 2 נכדות, 2 נכדים, וכמובן גם אשתך -
למסע
משפחתי בפולין. היה כיף ביחד. היה מצחיק. היה עליז ומשמח וכמובן מרגש ומעניין.
הייתי
רוצה מאוד שכל מה שקורה סביבנו מבחינה משפחתית יהיה נחמד ועליז. הייתי רוצה שנכדיי
יהיו
מאושרים במה שהם עושים, כי השנים שלהם עכשיו, הם השנים שיקבעו להם את עתידם.
לפני
עשר שנים אשתך אמרה שאתה שר בכל בוקר כשאתה קם. ועכשיו?
אני
ממשיך לשיר אבל מעט יותר צרוד.
מה
זאת אומרת?
כל
אחד מבין מה זה יותר צרוד.
חברות?
חברים? שאלתי אז ושואלת שוב.
בעניין
הזה יש די הרבה עצבוּת, כי הרבה חברים, גם כאלה שלא פגשתי באופן יומיומי,
אבל
בכל זאת ידעתי שהם ישנם, והיינו נפגשים מדי פעם, פתאום הם אינם יותר. זה עצוב.
אני
גם לא רוצה לדבר עכשיו על חברים שחלו, שמתמודדים עם בעיות בריאות קשות,
כי
זה מה שרואים בִּרְבוֹת השנים, וזה עושה עצוב.
והמדינה?
מה,
עכשיו? כשאת מקריאה לי את הראיון שעשינו אז, לפני כמעט עשר שנים, אני רואה
עד
כמה הדברים לא רק שלא השתנו, אלא השתנו לרעה. אדם לאדם זאב. האלימות פושה
בכל
מקום. פעם חשבתי שהמדינה תתקדם ותלך בכיוון קצת יותר אירופאי, שכאנשים ייסעו
יותר
לטייל בעולם, הם יוכלו ללמוד קצת יותר נימוס ויחסים בין בני אדם, אבל קורה בדיוק
ההפך.
הכול נהיה יותר גס ואלים, וזה מאוד חבל ומאוד כואב. ואני לא רוצה לדבר פוליטיקה,
כי
זאת לא המסגרת המתאימה בעיניי.
אז,
כששאלתי אותך על אמריקה, אמרת, שאם לא הייתה אמריקה, היתה בעולם אנדרלמוסיה
מוחלטת,
וסיפרת שעל השולחן במשרדך מונף דגל אמריקאי קטן. מה השתנה מאז?
כל
מה שאמרתי אז על אמריקה היה ועדיין נכון בעיניי. אני מצטער שהייתה תפנית בארצות
הברית,
שהיא
קצת הוציאה את עצמה מתפקיד "שוטר העולם", כמו שחשבתי שהיא היתה. עדיין
אני חושב
שזה
מה שאמריקה הייתה חייבת ועדיין חייבת לעשות, כארץ של חופש, של מהגרים, ובכל מקרה,
ארצות
הברית היא כוח ודוגמא לכל העולם, אף על פי שלא הכול נפלא שם, כמו שכולנו, כבר
מזמן, יודעים.
מאז
הראיון שלנו ההוא נהייתה דעאש, עם התמונות המחרידות של הרציחות שלהם,
של
השתוללות הטרור, ההרג, זוועות כמו פעם. מה אתה חושב על זה?
אחרי
האלימות הנוראית של מלחמת העולם השנייה, חשבתי שאלימות נוראית מהסוג הזה לא
יכולה
להתרחש שוב, והנה, אנחנו רואים שגם לרשע אין גבולות.
מה
אתה חושב על אירופה שמשנה את פניה? אירופה שנדדת בה וברחת ממנה כשהיית ילד,
שתמיד
אהבת מאוד לשהות בה, לנפוש בה, לטייל.
יש
ערים שאהבתי, שהיום אני כבר לא מגיע אליהן וגם לא רוצה לנסוע אליהן, בגלל תמונת
הרחוב
ששינתה
את פניה. אני בהחלט מרגיש שזאת כבר לא אותה אירופה, שזה נהייה מקום אחר.
ואלוהים?
עזבי
אותו. אין לי משהו חדש להגיד עליו. אין חדש כבר אלפי שנים.
"אם
לבן אדם נוח להאמין – שיאמין בשקט, אני מוכן לכבד אותו, ושלא יכפה עליי
התנהגות
מסוימת," אמרת אז.
המשפט
הזה מדויק בדיוק כמו שהוא היה כשאמרתי אותו. גם בזה כלום לא השתנה.
אתה
הולך פעמיים בשבוע לים, עושה ספורט, עדיין רוכב על אופנוע, מרכיב את אשתך,
נוסע
איתה לטייל בארץ ובעולם, כל הזמן אתם עסוקים, וגם מבלים, מחוץ ובתוך הבית
היפה
שלכם, היית רוצה לשנות משהו?
לא,
אני שמח בחלקי. יש ימים טובים יותר וטובים פחות, אבל בסך הכול, במאזן היומיומי,
הכול בסדר.
רק
בסדר?
בסדר,
וטוב מאוד שכך, ושימשיך כך, אף על פי שאני כמובן יודע ומבין שהזמן עושה את שלו.
???
עזבי,
זה מובן, "הזמן עושה את שלו".
ממה
אתה מרגיש סיפוק? שאלתי אז, ושואלת אותך היום.
לפני
חמש שנים מכרתי את עסקיי, מתוך בחירה. הייתי די בטוח שאני עושה נכון, ובכל זאת,
אחרי
שני רבות של עבודה יומיומית, כמובן שהיו לי אז גם חששות. אני מרגיש סיפוק מכך
שעשיתי
נכון בזמן הנכון. אני שמח שעם סיום העסקים הייתי עסוק כשלוש שנים בבניית הבניין
שאנחנו
גרים בו, והמעשה הזה, תקופת המעבר הזאת, בהחלט גרמה לי לנחיתה רכה בפרק הזה בחיי.
"בכל
דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר:
והגדת
לבנך ביום ההוא לאמֹר, בעבור זה עשה יי לי בצאתי ממצרים."
מה
יש לך להגיד לי היום על המשפט הזה?
מאוד
הייתי רוצה שחלום האינטגרציה בין כל מי שחי כאן, מכל העדות, יקבל משמעות אמיתית.
כלומר,
שלא ישתמשו בְּסיפור "השֶד העדתי". היום, אחרי הרבה שנות מדינה, לכל אחת
מהעדות
יש
נציגים בממשל, בצבא, בנשיאות, בכל מוסדות השלטון, בכל מקום, כך שלא צריך לנגן
בחליל
הקיפוח.
זה נורא מעצבן אותי. וכן, כמובן, הלוואי שיהיה כאן שלום, בינינו ובין השכנים שלנו.