בפסח ובראש השנה מעניקה הוצאת מודן לכל עובדיה, העושים במלאכות
השונות, מתנת חג:
כותר חדש בצירוף ברכה. בתשרי תשע"א, ראה"ש 2010, בו יצא לאור ספרי "הכול בסדר",
צורפתי אל הזוכים בתשורות אלה, שתמיד משמחות אותי.
צורפתי אל הזוכים בתשורות אלה, שתמיד משמחות אותי.
באביב הזה, ובצרוף ברכה יפה, המתין בתיבת הדואר שלי הספר הזה:
יערית טאובר תרגמה אותו יפֶה מספרדית, ומלבד מה שכתוב על גב
הספר לא ידעתי עליו כלום.
התחלתי לקרוא אותו בחג
וסיימתי כעבור יומיים-שלושה, שזה נורא מהר בשבילי.
זה אומר שנהניתי, שעִניין אותי, שאחרת לא הייתי קוראת, ובטח שלא עד הסוף, ועוד כותבת עליו.
בימַיי העיתונאיים נהגתי לכתוב רק טוב על אמנות. כל אמנות. כלומר,
להמליץ, לתאר, לְסַפּר,
רק לא לבקר, וגם לא לכתוב כלום אם יש לי משהו רע להגיד, אם לא אהבתי.
כעת, אחרי עוד אחת מההקדמות המתנצלות שלי, שלרוב נחוצות רק לי, זה מה שחשבתי במהלך
קריאתי בספר הזה, וגם בתוּמָה, כשבהיתי במלים שבסוף האפילוג:
קריאתי בספר הזה, וגם בתוּמָה, כשבהיתי במלים שבסוף האפילוג:
ברצלונה, אפריל 2014.
יומן קריאה
* כמה נחמד: הדפסה משובחת, מרווחת, קלה לקריאה, גוף ראשון,
כתיבה קולחת ותמציתית.
הגיבורה, המסַפרת, בת 40. צעירה ממני בחמש-עשרה שנים. זה נחשב הבדל
של דור?
היא משמיעה קול נשי משוחרר, לא אמריקאי. אני מדמיינת את צליל השפה, את סוג הטיפוסים
המתוארים, אנשים ונשים אירופאים, צעירים ממני. היחסים ביניהם, הילדים שלהם, היוּניסקס
הגלובאלי, האופנתי, המקצועי, המשפחתי. כולם, ובכל מקום בעולם, מדברים מחשבית ומוּתגית.
כולם לבושים כמו כולם, מְשַחקים באותם משחקים, אוכלים ושותים אותם מאכלים ומשקאות,
מטיילים באותם מקומות, מכירים את אותם גיבורים.
א"א הארגנטינאי דובר ספרדית. חמתי וחמי לשעבר, גם כי הם זיכרונם לברכה, דיברו לָדינוֹ.
בַּתקליטים שנוגנו במסיבות של הוריי ובחתונות, בצד האיטלקית, שרו גם בספרדית, כך שאת
השפה החמה המתגלגלת הזאת, אני שומעת כבר לא מעט שנים, וגם מחבבת אותה. נעים לי
לדמיין את צליל השפה שבה נכתבו המשפטים, התיאורים, המחשבות, הדיאלוגים.
לא פלא שמילנה בוסקט, הסופרת, שפרצה לתודעה בספרד בשנת 2014, נכתב על גב
הספר, זכתה מייד להצלחה עצומה ולתשומת לב בינלאומית: רק לפני שנתיים סיימה לכתוב
בברצלונה, וכבר היא כאן, בתל-אביב, מתורגמת יפֶה מספרדית.
* מה זה פרצה לתודעה? היא כתבה טור? בלוג? היא תוצר נבחר של סדנאות כתיבה ספרדיות?
המתוארים, אנשים ונשים אירופאים, צעירים ממני. היחסים ביניהם, הילדים שלהם, היוּניסקס
הגלובאלי, האופנתי, המקצועי, המשפחתי. כולם, ובכל מקום בעולם, מדברים מחשבית ומוּתגית.
כולם לבושים כמו כולם, מְשַחקים באותם משחקים, אוכלים ושותים אותם מאכלים ומשקאות,
מטיילים באותם מקומות, מכירים את אותם גיבורים.
א"א הארגנטינאי דובר ספרדית. חמתי וחמי לשעבר, גם כי הם זיכרונם לברכה, דיברו לָדינוֹ.
בַּתקליטים שנוגנו במסיבות של הוריי ובחתונות, בצד האיטלקית, שרו גם בספרדית, כך שאת
השפה החמה המתגלגלת הזאת, אני שומעת כבר לא מעט שנים, וגם מחבבת אותה. נעים לי
לדמיין את צליל השפה שבה נכתבו המשפטים, התיאורים, המחשבות, הדיאלוגים.
לא פלא שמילנה בוסקט, הסופרת, שפרצה לתודעה בספרד בשנת 2014, נכתב על גב
הספר, זכתה מייד להצלחה עצומה ולתשומת לב בינלאומית: רק לפני שנתיים סיימה לכתוב
בברצלונה, וכבר היא כאן, בתל-אביב, מתורגמת יפֶה מספרדית.
* מה זה פרצה לתודעה? היא כתבה טור? בלוג? היא תוצר נבחר של סדנאות כתיבה ספרדיות?
האם הייתה אוּשִיה אינטרנטית בארצה? האם סִפרהּ, כשהתפרסם,
הוא זה שהכתיר אותה כהצלחה
בינלאומית, כצונאמי ספרותי הכובש את הלב באחת?
בינלאומית, כצונאמי ספרותי הכובש את הלב באחת?
בכוונה, עדיין לא חיטטתי בגוגל כדי לראות איך מילנה נראית, לקרוא
עליה ומה כתבו על סִפרהּ.
הפעם, כמו פעם, רציתי להכיר ספר רק מלהחזיק אותו ביד, להתעמק
במה שכתוב ומודפס על
כריכתו, ואחר-כך בתוכו.
כריכתו, ואחר-כך בתוכו.
* בפרק 6 החלטתי לקחת בידי עיפרון, וכהרגלי, לכתוב על הדף
האחרון הלבן שבספר,
את העמודים בהם מופיעים משפטים שיהיה ברצוני לחזור ולקרוא, ואולי גם להעתיק לי,
את העמודים בהם מופיעים משפטים שיהיה ברצוני לחזור ולקרוא, ואולי גם להעתיק לי,
לשמור במחברתי, שכעת
היא המעבדה שלי.
בנעוריי, היה לי אוסף (שמצאתי!) של פזמונים, מועתקים בכתב
ידי. שירים מולחנים שאהבתי
את המילים שבהם, שהעתקתי ושמרתי לי אותם. אז לא היה שירוֹנֶט.
את המילים שבהם, שהעתקתי ושמרתי לי אותם. אז לא היה שירוֹנֶט.
בצבא התחלתי עם אוסף הסִפרות והשירה שלי - ציטוטים מועתקים בכתב ידי או מצולמים
ומודבקים למחברותיי היפות. אף פעם לא סימנתי בתוך הספרים עצמם, אלא רק בעמוד
האחורי,
ובעיפרון: מספר העמוד ולצידו חץ למעלה, או למטה, או +, שזה אומר - אמצע העמוד.
עשיתי כך גם כשקראתי את ספר הקיץ. החשק שלי לשמור ציטוט, זו תמיד הוכחה שהספר,
או השיר, או הראיון, או הרעיון - נגעו בי. כלומר, לייק.
עשיתי כך גם כשקראתי את ספר הקיץ. החשק שלי לשמור ציטוט, זו תמיד הוכחה שהספר,
או השיר, או הראיון, או הרעיון - נגעו בי. כלומר, לייק.
* "כל אחד מאיתנו שם לב לדברים אחרים, אבל אלו יהיו תמיד אותם דברים, ואלו
מגדירים אותנו. אינסטינקטיבית אנחנו אוהבים את מי שרואה מה שאנחנו רואים,
ומזהים אותו בן רגע. תעצרו גבר באמצע הרחוב ותשאלו אותו: "מה אתה רואה?"
וכמו בסיפור אגדה, בתשובה שלו יהיה טמון הכול. זה לא כל כך חשוב על מה
אנחנו חושבים, הרבה יותר משמעותי הוא מה אנחנו רואים."
מגדירים אותנו. אינסטינקטיבית אנחנו אוהבים את מי שרואה מה שאנחנו רואים,
ומזהים אותו בן רגע. תעצרו גבר באמצע הרחוב ותשאלו אותו: "מה אתה רואה?"
וכמו בסיפור אגדה, בתשובה שלו יהיה טמון הכול. זה לא כל כך חשוב על מה
אנחנו חושבים, הרבה יותר משמעותי הוא מה אנחנו רואים."
בוודאי לא הייתי מעתיקה את הציטוט הראשון שסימנתי כמופת
למשהו, אלא סימנתי אותו
כמו תשומת לב למשהו נחמד, שאולי יהיה הספר הזה, עם ניסוח גילויים ותובנות של גיל 40,
כשגם לי היה נדמה שהבנתי הכול, או לפחות מָשהו, ועם וותיקותי, אני מבינה כמה לא הבנתי
כלום. בספר הזה מדובר שוב בקורותיה ומחשבותיה של אשה מְסַפרת, והאשה הנחמדה הזאת,
המסַפּרת, שגם נחמד לקרוא אותה, אִכזבה אותי. אבל הייתי בַּהתאהבות, ואמשיך קודם כל בה.
כמו תשומת לב למשהו נחמד, שאולי יהיה הספר הזה, עם ניסוח גילויים ותובנות של גיל 40,
כשגם לי היה נדמה שהבנתי הכול, או לפחות מָשהו, ועם וותיקותי, אני מבינה כמה לא הבנתי
כלום. בספר הזה מדובר שוב בקורותיה ומחשבותיה של אשה מְסַפרת, והאשה הנחמדה הזאת,
המסַפּרת, שגם נחמד לקרוא אותה, אִכזבה אותי. אבל הייתי בַּהתאהבות, ואמשיך קודם כל בה.
* המסַפרת, בת ה-40, כאילו מדברת אל אִמהּ האהובה, שמתה באותו
חודש. הסיפור מלַוֶוה
את הגיבורה בשהותה בחופשה בבית בכפר, בו הייתה נופשת גם בילדותה, עם אותה אֵם אהובה
ונערצת עליה, אותה ליוותה וסעדה, כמיטב יכולתה, בגסיסתה ובמותה.
את הגיבורה בשהותה בחופשה בבית בכפר, בו הייתה נופשת גם בילדותה, עם אותה אֵם אהובה
ונערצת עליה, אותה ליוותה וסעדה, כמיטב יכולתה, בגסיסתה ובמותה.
"את יודעת מה אחד הדברים הכי קשים בלהזדקן?" היא
אמרה לי יום אחד,
"זה להבין שֶמה שאת מספרת כבר לא מעניין אף אחד." מצטטת הבת את אמהּ,
וזה הציטוט השני שסימנתי לי, מרגישה קרובה יותר לַאֵם המצוּטטת מאשר לַבּת המצטטת.
וזה הציטוט השני שסימנתי לי, מרגישה קרובה יותר לַאֵם המצוּטטת מאשר לַבּת המצטטת.
* וכתיבתה על כלבים:
"כל מי שהיה לו כלב יודע שהכלבים בוחרים אותנו, ולא
אנחנו אותם. בדומה
למתחולל, לעיתים נדירות, בין שני אנשים, הכרה אילמת, מיידית,
ברורה.
אלא שאצל כלבים היא נמשכת לנֶצח."
וגם: "מי שאוהב בני אדם, אין מצב שלא יאהב כלבים."
* ואז, הפסקתי לצטט והתחלתי פחות ופחות לחבב את הגיבורה המספרת. את
אופייה, את יחסיה
עם הסובבים אותה, עם הסובבות אותה, עם בָּניהָּ. היא אכן מעיזה
להגג, להגיד, לחשוב ולחשוף
את מה שכאילו לא יפֶה ולא בסדר להגיד, וזה ראוי להערכה ולאהדה, אבל מָשהו בה עיצבן אותי.
אולי טיפשות הגיל שלה, או חברת האנשים והנשים שביניהם היא מסתופפת. משהו כזה.
מתוך צורך ורצון להבין ולהגדיר מה מרגיז אותי במילנה בוסקט ובצונאמי הספרותי שלה,
החלטתי לכתוב על הספר הזה.
את מה שכאילו לא יפֶה ולא בסדר להגיד, וזה ראוי להערכה ולאהדה, אבל מָשהו בה עיצבן אותי.
אולי טיפשות הגיל שלה, או חברת האנשים והנשים שביניהם היא מסתופפת. משהו כזה.
מתוך צורך ורצון להבין ולהגדיר מה מרגיז אותי במילנה בוסקט ובצונאמי הספרותי שלה,
החלטתי לכתוב על הספר הזה.
* בפרק 12 מתארת מילנה בוסקט איך אחת הנשים מהחבורה הנופשת מגלגלת
סיגריה לבן זוגה:
"וכשהיא מסיימת, היא מניחה אותן בעדינות, כמו מִנחה,
לפני הצלחת.
פתאום נדמה לי שמבלי משים הפכתי עדה לאקט של כניעות מרצון,
שיש בו
משהו ארוטי, שאמור להתרחש רק בחדרי חדרים, אקט הרבה יותר
אינטימי מרחצה בעירום,
דפוס של ריטואל. חינכתְּ אותי בכזאת להיטות
ואפקטיביות כנגד כל סוג של כניעות
שאיננה לשם הנאה, שמעולם לא
התעורר בי כל
צורך להיהפך לפמיניסטית."
איזה משפט מרגיז, שובניסטי וספוּג בּוּרוּת, המשפט הזה. להגיד שפמיניזם זה המשהו הזה
שרק מגדיר סגנון יחסים ארוטי, ולכן מעולם לא התעורר בכותבת הצורך להיהפך לפמיניסטית -
זה משפט מקומם, שמנציח את כל ה"אני לא פמיניסטית!" שתמיד מעצבן ומצער אותי לשמוע.
שרק מגדיר סגנון יחסים ארוטי, ולכן מעולם לא התעורר בכותבת הצורך להיהפך לפמיניסטית -
זה משפט מקומם, שמנציח את כל ה"אני לא פמיניסטית!" שתמיד מעצבן ומצער אותי לשמוע.
* את הציטוט האחרון סימנתי כדי לנסות לִמְחול או לַחֲמול על
מילנה בוקטי, להשתדל להבין
אותה במקום להוכיח אותה או לנזוף בה. היא ניסתה להפשיט את בנות דורה העירוניות מברצלונה,
ממדריד, מתל-אביב. אולי היא הצליחה רק להרים מעט את שמלותיהן, ואולי בראה עוד גיבורות
טלנובלה לא פמיניסטיות.
ממדריד, מתל-אביב. אולי היא הצליחה רק להרים מעט את שמלותיהן, ואולי בראה עוד גיבורות
טלנובלה לא פמיניסטיות.
וכך היא כותבת-מתלוננת על דור המְגַדלים שלה:
"אני מזהה בקלות את הבנים של אותו דור, עשבי הפרא שחונכו
כמוני בידי
הורים מרשימים, מבריקים, מצליחים ועסוקים מאוד, מבוגרים המחויבים לכך
שהעולם יהיה מסיבה אחת גדולה, המסיבה שלהם. נראה שאנחנו הדור האחרון
שניאלץ להיאבק
בכוחות עצמו על הזכות לעורר עניין או תשומת לב בקרב הוריו.
והרבה פעמים כשכבר הדבר
עלה בידינו, זה היה כבר מאוחר מדי. הם לא ראו
בילדים פלא, אלא טרחה או סוג של
מטרד. וכך הפכנו לדור אבוד של פתיינים
מלידה שנגזר עליהם להמציא שיטות הרבה יותר
מתוחכמות מסתם משיכה בשרוול
או בכי כדי שיתייחסו אליהם. מאיתנו דרשו בדיוק אותם
דברים כמו מהמבוגרים,
וציפו כדבר מובן מאליו שלא נציק לגדולים ונניח להם
לדבר."
או-אז מספרת מילנה בוקטי איך היא עצמה אחרת ונהדרת
כלפי הבנים שלה, שעם אף אחד
מהאבות שלהם היא לא חיה, לפעמים מזדיינת עם אחד מהם, ואת הבנים עצמם, השוני ביניהם
ויחסיה איתם, היא מסכמת בסטריאוטיפיות דלילה ולא אמינה, שלא לומר מעצבנת.
מהאבות שלהם היא לא חיה, לפעמים מזדיינת עם אחד מהם, ואת הבנים עצמם, השוני ביניהם
ויחסיה איתם, היא מסכמת בסטריאוטיפיות דלילה ולא אמינה, שלא לומר מעצבנת.
* הזדקנתי. ככה החלטתי לסכם את חווית קריאתי. את חוסר ההתרגשות
שלי מההתעסקות
הפרטנית בַּפלרטוטים ובזיונים של הגיבורה של מילנה בוקטי, וברשמיה מהגברים שבחייה.
כרגיל,
הכי נגעו ללבי הילדים. אלה שרואים בהם פלא, משוויצה הגיבורה, שכנראה
לגמרי
שכחה, שילדים, כמוה בילדותה, רואים הכול, מרגישים הכול, שומעים הכול, ובעידן שלנו,
בנוסף לעישונים ולזיונים שלהם, הילדים של היום צריכים לסבול את הוריהם מחוברים
נון-סטופ למסכים הקטנים שלהם.
שכחה, שילדים, כמוה בילדותה, רואים הכול, מרגישים הכול, שומעים הכול, ובעידן שלנו,
בנוסף לעישונים ולזיונים שלהם, הילדים של היום צריכים לסבול את הוריהם מחוברים
נון-סטופ למסכים הקטנים שלהם.
* על חופשה עם ילדים בגיל הזה, כתבתי ברציתי שתשמח בי, ספרי השני, שיצא לאור
כשהייתי בת 37. הוא פחות או יותר בעובי הספר של מילנה בוקטי, מודפס מרוּוח כמוהו,
ובפסח 1998, לפני ח"י שנים, כשיצא לאור, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ביקורת שמישהי
כתבה עליו. "היאפּית האומללה". זאת היתה הכותרת לביקורת הזאת, ששיתקה אותי להרבה
שנים. ולכן, הריני מברכת ומחבקת את מילנה בוקטי המוכשרת: GO ON, יקירה, ובהצלחה.
כשהייתי בת 37. הוא פחות או יותר בעובי הספר של מילנה בוקטי, מודפס מרוּוח כמוהו,
ובפסח 1998, לפני ח"י שנים, כשיצא לאור, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ביקורת שמישהי
כתבה עליו. "היאפּית האומללה". זאת היתה הכותרת לביקורת הזאת, ששיתקה אותי להרבה
שנים. ולכן, הריני מברכת ומחבקת את מילנה בוקטי המוכשרת: GO ON, יקירה, ובהצלחה.