"חיות
הארץ" כך נקרא המוסף (אחד ממוספי פסח) שהתפרסם לפני 17 שנים (6.4.1999) בעיתון
הארץ. כתבתי שם את תולדות התוכי המשפחתי שלנו, והרי הם לפניכם:
קָסוּקוֹ נולד באוגנדה. דודה שלנו (שרה לוברני, אחות אמי) קיבלה אותו שם, "יד שנייה",
העלתה אותו לישראל, ואחרי כמה שנים אצלה, בעקבות עוד שליחות
שגרירית של בעלה
(אורי לוברני) הוא נמסר לידינו למשמרת.
"גוזלים שנתלשים ממשפחתם וגם מוחלפות להם משפחות אומנות, נהפכים לחשדנים
ותוקפנים," זה היה ההסבר לתוקפנותו של התוכי הבוגר שקיבלנו, אפור עם זנב אדום,
ובלתי
ידידותי בהחלט.
"הוא שנא נשים," הזכירה לי אמי את החֶנְדַלֶעך שהוא היה עושה,
כאשר קול גברי פנה
אליו, במיוחד זה של אבי, שהיה מנסה ללטף קצת את מה שאפשר היה
מבעד לסורגים.
לאחותי ולי התאפשר, בזהירות, למלא מים וגרעינים שחורים בצלוחיות שבכלובו,
ולהחליף עיתון בתחתית הכלוב, שבבוקר הונח בחזית הבית, עציצים
סביבו, בערב
הוכנס למטבח, ובלילה כוּסה כולו בשמיכה צבאית, שיצרה בתוכו חושך מוחלט,
"כמו
בג'ונגלים."
"הבית של התוכי", ככה כינו תושבי רמת-אפעל את הבית שבו גדלתי. כך קראו לו גם
כל הקיבוצניקים שהכרתי במהלך חיי, שחלפו מתישהו ב"סמינר אפעל",
ובדרכם לַסוּפּר
המקומי, פסעו דרך הרחוב שבסופו ניצב ביתנו, הבית עם התוכי.
מחלון המטבח הייתי מציצה בַּקיבוצניקים. בַּבְּיחד שלהם, בפניהם השזופות הצוחקות,
עומדים מאחורי שער ביתי ומנסים לדובב את קָסוּקוֹ. רציתי, אבל לא יצאתי אליהם.
כשהתחשק לו, קָסוּקוֹ היה שורק ומקשקש את מה שלימדו אותו. כדי ללמד אותו,
צריך היה לחזור כמה שיותר פעמים
ביום על אותו ביטוי ובאותה אינטונציה.
אבא שלי לימד אותו לשרוק ולהגיד: "איזו
חתיכה!"
וחוץ מזה, הוא חיקה צלילים וקולות שבאופן טבעי הגיעו לאוזניו מספר פעמים ביום,
ובאותה אינטונציה. למשל:
הוא קרא לאמי בקולו של אבי.
הוא קרא לשני הכלבים שהיו לנו, כל אחד
בשמו.
ובמשך שנים, הוא המשיך להשתעל בדיוק כמו הדוד שלי, אורי לוברני, בעליו הקודמים.
מלבד יכולתו לשעשע אורחים וקיבוצניקים, בעיניי, לא היה בקָסוּקוֹ שום דבר מְשַמח.
הוא היה חיית מַחמד שאי אפשר היה לְחַמֵד.
ציפור גדולה בכלוב זה מראה מעציב, אנטי טבע, צער בעלי חיים, ככה חשבתי גם אז,
ואכן, כמין ביטוי לצער הזה, קָסוּקוֹ מרט את נוצותיו. הבטן שלו הייתה קירחת
לגמרי,
וגם חלקים אחרים בגופו, אליהם יכול היה להגיע עם המקור החזק והמעוקל שלו.
הוא היה תולש כל ציצת נוצה שלו שהחלה לבצבץ.
הווטרינרים אמרו שהוא לא מתגבר על טראומות הילדות שלו, שאי אפשר יהיה
לשחרר
אותו לכלובים גדולים יותר, ובוודאי שלא לטבע.
אחד הווטרינרים הציע להרדים אותו, לשייף לו מעט את המקור, ושבזמן ההרדמה,
אבא שלי ילטף אותו ויאמר לו מילות חיבה.
"קָסוּקָלֶ'ה, קָסוּקָלֶ'ה," לחש לו אבי בּרַכּוּת וליטף את
עורפו, אבל כבר באמצע ההרדמה,
קָסוּקָלֶ'ה זינק, נעץ בו את מקורו וכמעט הוריד לו
אצבע.
ניסיון כושל אחר היה כששחררנו את קָסוּקוֹ בסלון. כל כך פחדנו ממנו, שטיפסנו
על
הרהיטים והתחבאנו בחדרים, עד שמישהו אמיץ במיוחד זינק לפתוח לו את
הדלת לגינה.
גם בחוץ, על הדשא, קָסוּקוֹ קירטע, ניפנף בכנפיו המנוונות, לא הצליח לעוף.
כשסופסוף הונח עליו הכלוב שלו, חששנו שליבו הקטן לא יעמוד בקצב הפעימות
שנראו בצדי הזֶפֶק שלו.
ואז, כשבני האדם שגרו בבית ההוא ברמת-אפעל עזבו אותו והלכו לדרכם, כל אחד
ואחת מהם למקום אחר, הוחזר קָסוּקוֹ לַזוג לוברני, שלא התגעגעו במיוחד
לציפור
האפורה שלהם.
אחרי כמה ימים או שבועות במעונם, ביוזמת האחיות שאולה ושרה, אמי ודודתי,
קָסוּקוֹ
נמסר להסתכלוּת. לַשתיים נודע על "איש מקסים אחד," מתל-ברוך, ניצול שואה,
שתחביבו
היה אימוץ ציפורים פצועות או נטושות ושיקומן. הוא הסכים לשכן את קָסוּקוֹ
בכלוב גדול, אצלו בחצר, סמוך לַכלוב שבו גרו תוכים
אחרים. התקווה היתה, שקָסוּקוֹ
יסתגל לחברתם, ואז יעבור לחיות איתם.
ואכן, כעבור שבוע, קָסוּקוֹ הפסיק למרוט את עצמו. כעבור חודש הוא היה
מכוסה כולו בפלומת נוצות מבריקה, וכעבור חודשיים הוא הטיל ביצה.
העונג היחיד שהפקתי מקָסוּקוֹ הוא סופו הטוב של הסיפור האמיתי הזה:
בתוך זכר קרח ואגרסיבי, נכלאה נקבה יפה ופורייה. המפלצת הייתה נסיכה מכושפת.
תוכים, כידוע, חיים שנים ארוכות, כך שאפילו אפשר לסיים את האגדה הזאת
בציוצי חדווה
ואושר, עד עצם היום הזה.
אהובתי, יש לי פתאום רגע של מיילים, תקשורת ללא קול צרוד. זוכרת את הסיפור כשכתבת וכמובן לא נשכח את קסוקולה! נשיקות
השבמחק