כמו האפור הערפילי שבחוץ, כך אני. לא נסעתי הבוקר לים. נסעתי
לשוק הכרמל.
אבא של ג'מיל ורידָה הקטנים, שאותו אני מכירה מאז שהיה נער, מזמין
ומכין לי קפה.
אביו היפה, בדוכן הסמוך, שאותו אני מכירה כבר כמעט 30 שנים, שותה
איתנו.
שמעון, שגם אותו אני מכירה מאז, שואל אותי, "מה שלומךְ נְשמה יפָה?"
שָבה אל ביתי-מקלטי, אל שכונתי-אהובתי,
אל אדניותיי ועציציי הפורחים,
שהשקיתי לפני שיצאתי. החוץ מתחיל להתבהר. בתוכי עדיין ערפל סמיך.
מחטטת בקופסאותיי, שהורדתי ממדפים גבוהים
כדי שיהיו נוחות לי לחיטוט.
הן מלאות בדפים מלאים בכתב ידי, בכתב
ידם של אחרים. דפים שמתעדים שיחות,
מחשבות, יחסים, חלקם עם אנשים שכבר מתים,
רובם עם בני אדם, שהקשר הכי חזק
שהיה לי איתם, הוא ההתבטאות שלי,
הכתובה, ששלחתי להם. וְמָה?
בשביל מה לי כל זה? השחזור הזה? המפגש
וההתבוננות בַּזאת שהייתי? המאמץ או התשוקה
לְקָבֶּץ-לכווץ-לִתחוֹם את עצמי למן אוטוביוגרפיה
כרונולוגית, ואולי למאמצים ספרותיים
שמבוססים עליה, להנציח את עצמי בענן. לשֵם מה?
כדי להעביר את הזמן. כדי לשכוח שהוא
עובר. במעבדתי, אני שוכחת אותו
לשעתיים-שלוש, לכמה שמתחשק לי. סיבה מספיק טובה. היחידה שיש.
עכשיו, 11:45, התקשרה אלי דודתי, אחות אמי, שרה
לוברני. להגיד
שהיא קוראת, שהיא נהנית, שהיא מקנאה בי שיש לי את
המעבדה שלי.
"גם אני, במכוניתי, מנהלת עם עצמי שיחות, וזה בדרך כלל עוזר לי להגיע
להחלטות ולמסקנות נכונות," היא
צוחקת.
אני מתרגשת, מודה לה מאוד ושואלת, "מה
שלומךְ?"
"אני בְּהִשתָדְלוּת," היא
עונה לי, המתוקה הזאת, ואני, בזכותה, ממשיכה להשתדל.