כמו רוב בני הזוג שלי לפניו, כולל בעלי לשעבר, גם
א"א נמוך ממני. תמיד נכספתי
לחיבוק של גבר גבוה, גדול וחזק ממני, להתכנס
תחת כתפו, לחסוֹת תחת כְּנַפוֹ,
לחוש מוגנת, או לפחות לשהות באשליה פיזית כזאת.
אבל הכמיהה המוּלדת הזאת
שלי לא מנעה ממני יחסים רומנטיים גם עם גברים נמוכים
ממני, כשנקרו בדרכי כאלה,
והם, מסתבר, נקרו יותר מאשר הגבוהים.
"היום אני בת חמישים וארבע וחצי," הכרזתי
בבוקר מוקדם אחד של שבת קיצית אחת,
לקראת סוף אוגוסט.
"מזל טוב קֶרידָה, כל הכבוד לךְ!" א"א
חייך וטפח על כתפי הגבוהה משלו.
בנעלי ספורט ובמכנסיים קצרים, עם תרמיל אחד מלא במגבת
אחת, צעיף הודי אחד
ושני זוגות כפכפים, עם שערות השֵׂיבה הלא צבועות
שלנו ועם כל הקמטים והכאבים
הקטנים והגדולים שלנו, הפיזיים והאחרים, פסענו,
א"א ואני, לאורך רחוב חוֹני המְעֲגֶל,
משם לאורך שׂדרוֹת נוֹרדאוּ,
עד לגן העצמאות.
לסככות של החוף של ההומואים.
חלצנו נעלינו, פשטנו בגדינו, וצעד אחר צעד, זה לצד
זה, ובפער של שניים-עשר סנטימטרים בין קצות קודקודינו, פסענו אט אל תוך הים התיכון. שחינו בַּעמוקים, צפנו
בַּרדודים, התקלחנו בחוף, עישַנוּ על ספסל, וגם הפעם, כשפסענו בחזרה לביתי, לא שתקתי את זיכרונותיי.
תמיד, גם כשאין לי למי להגיד את זה, בעודי נעה מחוף 'מציצים' אל ביתי, אני
חוזרת ומספרת לעצמי את עצמי. איך הייתי, מה הרגשתי, מה עשיתי אז, ואז, ואז.
בַּעשוֹר האחרון כמעט ואיני חורגת מתחום המחייה שלי, שארובת 'רִדינג' משמשת לו כמגדלור,
חוף 'הצוק' הוא גבולו הצפוני, שוק 'הכרמל' הדרומי, 'נתיבי איילון' הם גבולו המזרחי
והים – המערבי.
כאן, בין הבתים והרחובות האלה, הייתי נכדה וילדה, נערה ובחורה, אמא ותכף סבתא.
"כאן היה סניף בנק,"
בישרתי לא"א והצבעתי על סופרמרקט,
על בית-קפה שהפך לפאב, על בוטיק שהיה פעם חנות
צעצועים, וכן הלאה.
א"א הנהן, המהם ושתק. מה יש להגיד על אינפורמציה
כזאת? הוא אפילו לא יכול להשתמש בי באופן דומה, כי כדי שיַראה לי את אזורי
הזיכרונות שלו, צריך להגיע לבוּאנוֹס איירס שם נולד, וגדל, ועזב כשהיה בן
18, ואז לנדוד בארגנטינה ומחוצה לה. כשהיה בן 26 הגיע א"א לישראל ונתקע
כאן: התחתן, שתי ילדות, התגרש והכיר אותי.
לפעמים הוא מספר לי על החיים שהיו לו. אני אוהבת
להקשיב. במיוחד לְסיפורים,
ובפרט לאלה של א"א.
בַּערב, אחרי שאכלנו ונחנו ושתינו
קפה מול השקיעה של מוצ"ש, א"א שב לביתו,
"ניפגש בשלישי."
כבר חמש שנים שא"א ואני מתראים
לפחות פעמיים בשבוע ובכל סופשבוע שני,
אצלו או אצלי. בתחילת יחסינו הבהרתי לו, שאם הפנטזיה שלו על זוגיות אפשרית
עדיין כוללת גם חלוקה של אותו חלל מגורים, אז כדאי שניפרד כבר עכשיו.
אמרתי לו את זה כשכבר ממש לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות להוכיח לו,
שאם אפשר, הרעיון הכי מוצלח זה לחיות ביחד ולגור בנפרד.
בנפרד מהורים ומילדים גדולים, בנפרד מחברוֹת טובות וגם בנפרד מבני זוג.
אצלו או אצלי. בתחילת יחסינו הבהרתי לו, שאם הפנטזיה שלו על זוגיות אפשרית
עדיין כוללת גם חלוקה של אותו חלל מגורים, אז כדאי שניפרד כבר עכשיו.
אמרתי לו את זה כשכבר ממש לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות להוכיח לו,
שאם אפשר, הרעיון הכי מוצלח זה לחיות ביחד ולגור בנפרד.
בנפרד מהורים ומילדים גדולים, בנפרד מחברוֹת טובות וגם בנפרד מבני זוג.
"כדאי לךָ לנסות, אני מארחת
לתפארת," הוספתי.
"לתפארת מדינת ישראל,"
א"א אמר, עם הריש המתגלגלת שלו.
ברור שהתאהבתי בו, אבל זה קרה כבר
בפגישתנו הראשונה, כשהגעתי ל'אסותא'
לעשות בדיקת אולטרה-סאונד והוא היה החלוק הלָבן שקרא בשמי: חיוך, עיניים, ונמוך.
הלכתי אחריו לחדרו.
נשכבתי על גבי, הרמתי את הגופייה שלבשתי עד חזי, הפשלתי את מכנסיי עד מתחת לטבורי, הנחתי את כפות ידיי מאחורי עורפי, המכשיר הקר שביד הטכנאי היפה מרח
לעשות בדיקת אולטרה-סאונד והוא היה החלוק הלָבן שקרא בשמי: חיוך, עיניים, ונמוך.
הלכתי אחריו לחדרו.
נשכבתי על גבי, הרמתי את הגופייה שלבשתי עד חזי, הפשלתי את מכנסיי עד מתחת לטבורי, הנחתי את כפות ידיי מאחורי עורפי, המכשיר הקר שביד הטכנאי היפה מרח
עליי ג'ל כחול, הוא הסתכל על צג המחשב שמולו ואני
הסתכלתי עליו, ממרחק של חצי מטר.
"מה עושות הכְּליות?"
שאלתי אותו. לא היה לי שמץ של מושג מה תפקידן
וגם לא לָמה נשלחתי לבדוק אותן.
וגם לא לָמה נשלחתי לבדוק אותן.
"כל מיני דברים," הוא ענה,
"הולכות לַסוּפּר, לְקולנוע, לְחברים," הוא היה רציני
וחייך רק כשצחקתי.
וחייך רק כשצחקתי.
"ומה עושות הכְּליות
בלילות?" שאלתי. הוא צחק. הוא הכיר את השיר.
למחרת הוא מצא אותי באינטרנט, כתב
לי, עניתי, כתב לי, עניתי,
אבל הוא היה נמוך, ודי עם נמוכים. כמובן שלא אמרתי לו את זה,
והוא לא ויתר. קרא את ספריי, כתב לי, עניתי, נפגשנו.
אבל הוא היה נמוך, ודי עם נמוכים. כמובן שלא אמרתי לו את זה,
והוא לא ויתר. קרא את ספריי, כתב לי, עניתי, נפגשנו.
הוא עדיין היה נמוך.
רק אחרי ששלח לי בדואר ספר של סופר
ארגנטינאי שלא הכרתי,
ובתוכו פתק שמציע לי את ידידותו,
ובתוכו פתק שמציע לי את ידידותו,
רק אחרי שקראתי את הספר המצוין הזה, שבו האשה, שאי אפשר בלעדיה,
גבוהה מן המְסַפּר, רק אחרי שקראתי גם את ההתכתבות בינינו, שנמשכה
מסתבר כחצי שנה, הזמנתי אותו להיפגש שוב. כבר ידעתי שאין סיכוי שגָבַהּ.
(המשך יבוא...)
עריכה: סימונה באט
צילום: אריאל פיסר
המשך צפייה במעבדה: לחיצה על רשומות קודמות
המשך צפייה במעבדה: לחיצה על רשומות קודמות
זה כזה יפה!
השבמחקמחכה להמשך. אהבתי
השבמחק