נספח [1] לסינרומן

נִיסוּי

1. אֶקְספֶּרימֶנט, עריכת ניסיון לשם מטרה מדעית או שימושית, בדיקת כושרו 

    או יעילותו של דבר מה.

2. ניסיון, בחינה, בדיקת שימוש בדבר מה כדי לראות אם הוא כשר או מתאים.

(הגדרות מִּלוֹני האהוב, היחיד שיש לי, מאז כתה א' ועד היום)

ניסויים, ניסיונות, זה מה שעושים במעבדות, וגם לצורך זה (ולא רק לצרכי הנצחה)

הקמתי את הַמַעֲבָּדָה שלי. כדי לעשות בה כאלה.    

ניסוי מספר 1

בחרי את המשפט הנכון:

א. סינרומן נולד בַּמַעֲבָּדָה.  

ב. הַמַעֲבָּדָה נולדה ממה שמכוּנֶה סינרומן.  

ג. שני המשפטים נכונים.

ניסוי מספר 2

"השתרעתי על הספה בסלון. הבטתי בשמיים מבעד לחלונות הגדולים.

עצמתי את עיניי. תמונות התחלפו זו בזו. מיזַנסצנות קמו לתחייה."

אלה המשפטים האחרונים בפרק 2 של סינרומן.

עכשיו אני אמורה לכתוב את פרק 3 שלו, שכבר הכנתי לו תמונות.

תכננתי לספר בו איך כבר באותו לילה (בו מסתיים פרק 2), שמתרחש בקיץ האחרון

(כמו שמסופר בפרק 1), אחרי שקצת חשבתי וגם נזכרתי, קמתי מהספה, טיפסתי על סולם,

והורדתי מכל המדפים הגבוהים בארונותיי ובביתי, את כל הקופסאות היפות שלי, 

שבהן שמרתי מכתבים שכתבתי, מכתבים שכתבו אליי, תמונות, פתקים.

צילמתי את המדפים הריקים מעל המקרר, ואת הקופסא היחידה שהשארתי שם גבוה,

הקופסה עם הירחים והכוכבים, זאת שכתוב עליה אמא.

תכננתי לכתוב בשנינות, בהומור, לארוז ספרותית ולסיים לכתוב את הסיפור הזה שאני

מנסה לספר כבר יותר משנתיים. 180 עמודים שלו כבר כתובים, כביכול.

הצלחתי לחקור ולחשוף בפניי את המהלכים הכרונולוגיים של הסיפור הזה, את עניינַי

הנפשיים שכרוכים בו, את העובדה שהסיפור הזה כרוך בחיי, אולי 'סיפור חיי', וללא ספק

השפיע באופן מכריע על מהלכם.

תכננתי להצליח לספק את הרצון והצורך שלי לספר את הסיפור הזה. לחשוף אותו, ובפרטי 

פרטים, שהכי מעניינים אותי. הקמתי את הַמַעֲבָּדָה, גם כי שיערתי, שמלבדי, יש עוד אנשים ונשים 

שמתעניינים בּפְרטים וּבְקוּרֵי הַקְשרים שביניהם.

לכן, בגלל או בזכות הפּרטים, עוצרת לרגע או שניים (ובעצם לכמה רגעים שאזדקק להם),

כדי להמשיך הלאה. 

ההפסקה הזאת בכתיבת סינרומן היא חלק מהסיפור, חלק מהסינרומן, ביבליוגרפיה שלו,

שִרְשוּרים שקשורים אליו, לשם התבוננות בהם עצמם, ב'סיפור' כולו, בּי. 

עובדות:

במהלך השנתיים+ האחרונות, חקרתי את מערכת היחסים שהתרחשה גם בחדרים אותם

נדחפתי לבקר, בדיוק כמו שתיארתי בפרק 2 בסינרומן.

היחסים האלה, שברצוני לספר לעצמי עליהם, התרחשו עם מי שהיה פסיכולוג מספר אחת

שלי, אותו פגשתי לראשונה בגיל 25.

אחריו, נאלצתי וגם זכיתי להיפגש עם לא מעט מטפלים ומטפלות, ועדיין, אך את מערכת

היחסים איתו, את סיפור הטיפול הזה, שהוא במובנים רבים סיפור חיי, אותו ברצוני

להצליח לספר, ולא מזווית קוֹרבּנית, לא נקמנית, לא במרירות, אך בהחלט בכעס. בזעם.

ברצוני לחשוף, להעיד, להצליח לספר את הסיפור הזה שלי, לא רק כדי שיעניין וייגע,

אלא גם כדי שאולי יגרור אחריו מעשים, העלאת מוּדעוּת, עוד תמרורי אזהרה לנעשה

בכל מיני דלתיים סגורות, להצטרף למאבק בעוולות, לפתוח תיבות פנדורה, לפעול לתיקון

כדי לגונן על בנינו ובנותינו.  

בסדנת פלייבק שזכיתי להתנסות בה בחורף האחרון, למדתי להגיד כן.
להצטרף, להשתתף, לנסות שוב ושוב, לא להתבייש לתפוס מקום,
להופיע, לא לברוח מהבמה, להמשיך להיות גם שם ולא להתנצל.

ניסוי מספר 3  

כל מה שסיפרתי עד כה בסינרומן באמת התרחש. לא לפני חצי שנה, אלא לפני יותר משנתיים. 
המיזנסצנות שקמו לתחייה באותו ערב שמתואר בפרק 2 ערבלו אותי במשך כל הזמן הזה.
עסקתי בהן, חקרתי אותן, כתבתי אותן, ולאחרונה מאסתי בשאיפה ובמאמץ לנסות ליצור
מקורותיי אלה סיפור מסודר וקוהרנטי, מתומצת, מלוטש ומצומצם.

הַמַעֲבָּדָה נולדה מחיפוש אחר אפשרות שלא לשעוט או לשאוף אל דחיסת חקירת 'המקרה שלי'
לעוד ספר קונבנציונאלי בנפח סביר.

כדי להגיע אל הגיל שבו פגשתי לראשונה את מי שאת תמונתו ראיתי לפני כשלוש שנים בעיתון
(ואז עליתי על אופניי וכו', כמסופר בפרק 2 בסינרומן), ברצוני לשוב אל יומניי-מכתביי
מגיל 19 ואילך, כפי שכבר התחלתי לעשות גם בַּמַעֲבָּדָה. להיפגש-עִם ולערוך-אֶת עדות חייה
של האשה הצעירה שהייתי, לִפנֵי, בִּזמן וגם אחרי פגישתה-פגישתי עם הגבר, המטפל, 
שהיה אז דוקטור צעיר ועכשיו הוא פרופסור מזדקן, זה שאת תמונתו ראיתי במקרה בעיתון.

ברצוני לספר את הסיפור הזה, סיפור חיי, לאט ובפרוטרוט. לספר אותו לעצמי לעיני 
קהל קוראות וקוראים, שמן הסתם חופשיים וחופשיות להתעניין בו או להתעלם ממנו.

מבנה הַמַעֲבָּדָה שהקמתי מאפשר שיטוט בשולחנותיה, המכילים את מגוון עיסוקיי.
'השולחנות' מאפשרים לי ולקוראיי לַתוּר ביניהם בהתאם לזמן, לחשק ולמצב הרוח,
בלי לשאוף לאיזו פואנטה. הכול קשור. הכול זורם. גם את זה כבר כתבתי כאן.

    

ההסבר הנוכחי נועד להודיע לי ולקהלִי, שסינרומן שלי לא נגמר ולא נתקע.

הוא רק התחיל, הוא ימשיך, והוא ממשיך כבר עכשיו, בפרקֵי עדויות חיי עד
לגיל 25 לערך, בו ביקרתי לראשונה באחת הדירות בַּבניין שבפינת רמז-ז'בוטינסקי.

יומן. ככה, פשוט, קראתי לשולחן הזה, שיש בו כבר כמה עמודים, יהיו בו עוד, ועוד,

עד שנחזור לסינרומן. 

ניסוי מספר 4

זה עתה נוסחה כאן מעין הקדמה, מאלה שאפשר לדלג עליהן ולא יקרה כלום,

שאפשר לא לכתוב אותן, או לפחות למחוק אותן, אך מסתבר שאני זקוקה להן,

ולרוב, קודם כל, מייצרת לי כאלה. הקדמות.

זה גם מן מהלך מגונן, שמוּכּר לכולם. נטייה להתחמקות מן העיקר, ריכוכו,

בריחה ממנו, וגם צורך בְּהשתהוּת, בְּ"בשביל מה לי כל זה?"