הֲכָנוֹת לְמוֹתִי

אבנה לי אנדרטה. מצֵבה וירטואלית. פסיפס שיורכב מחתיכות הרֶדי-מֶייד הממוחשבות שלי.

כמו הזכוכיות בפסיפסים שלי, שעד שהן נהיות תמונה, שֶלט, או "אוֹבֶּלִיסְק" על הגג שמעליי, 
אני אוספת אותן, כִּצְדפים, מארגז השאריות של "גיל רפאל" (חנות הזכוכיות שברחוב מקווה ישראל),

בוחרת אותן אחת-אחת, מלקטת אותן לפי צבעים, אטימוּת או שקיפוּת, נצנוץ או השתקפות,
ואחרי שהן נשקלות כולן ביחד, ותמורת תשלום סמלי, הן נהיות לגמרי שלי.

בַּשולחן המיועד להן בביתי, הן מתמיינות לקופסאות ולצנצנות, נחתכות בצורות שונות, נטבלות בדבק מתאים, מוצמדות למשטח, לעתים נעקרות ממנו ומודבקות מחדש. כשאני מחליטה שזהו, די, המלאכה הושלמה, זוכות הזכוכיות להברקה אחרונה ומתחילות לחיות ביחד, זו בצד זו, בפתחי בתים ועל קירות קרובים ורחוקים ממני.

כל חתיכות הזכוכית שהדבקתי, ושעוד אדביק, זוכות ממני ליחס וטיפול. אני נוגעת בהן המון פעמים, חושבת מה המקום המתאים להן, מוצאת אותו, וּבשכוּנה הולמת, עם חברוֹת מתאימות, משכנת אותן "לתמיד".

את מעשיי הזכוכיתיים אני מבצעת בשמחה, בתשוקה, וכך ברצוני לטפל גם ב"הכנות למותי".
הבּלוֹג שלי, האנדרטה שלי, תהיה פסיפַסִי הוירטואלי, שינצנץ בכל צבעי הקשת שהייתי בעולם הזה, 

וכשלא תהיה לי ברירה אחרת - אתייצב לצדו בענן.

הוֹ, אנדרטוֹנֶת חביבונֶת שלי, הנצחוֹנֶת של מחשבותיי, מבטיי, מעשיי בעולם הזה, 
ידידותית לסביבה, לא מחריבה יערות-גשם בְּעותקים רבי-מכר, לא תופסת מקום.

האובליסק - צינור האוורור של הביוב, על גגי,

עם עציציי ודוּד השמש שלי שצבעתי בתכלת