ב-1991, בזמן שמלחמת המפרץ השתוללה גם בתל-אביב ואיה, בת 3, הייתה בגן של פילוֹ,
ציירתי לה את הסיפור הזה.
אתמול, כשירד גשם דק כמו קווים, והשמש יצאה בין העננים העבים,
מישהו צייר בשמיים פס עבה ועגול, צבוע באדום, צהוב, כתום, ירוק, כחול וגם סגול.
אמא אמרה, ש"הפַּס - זוהי קֶשֶת! שמופיעה רק כשיש בבת-אחת שמש וגשם."ציירתי לה את הסיפור הזה.
אתמול, כשירד גשם דק כמו קווים, והשמש יצאה בין העננים העבים,
מישהו צייר בשמיים פס עבה ועגול, צבוע באדום, צהוב, כתום, ירוק, כחול וגם סגול.
אז עמדתי במרפסת וניסיתי לראות, איפה נגמרת הקשת הזאת.
הבית ממול הסתיר לי נורא, אז לבשתי מעיל ויצאתי לרחוב,
וטיפסתי במֶרֶץ עד קצה הגבעה, כדי לראות את המקום ההוא יותר מקרוב.
בדיוק כשהגעתי השמש הסתתרה לה מאחורי ענן גדול ועבה.
בדיוק כשהגעתי השמש הסתתרה לה מאחורי ענן גדול ועבה.
הסתכלתי סָביב, למטה, למעלה, אבל הפס עם הצבעים, הקשת, נעלמה לה,
פתאום שמעתי קול דק כמו ציוץ, וקפץ לי ליד יצור מוזר ושקוף,
שאמר: "נעים מאד, קוראים לי בּוּצבּוּץ, ואני גר בַּמקום שאתה מחפש,
המקום בו הקשת נגמרת, ואם הצלחתָּ עד כאן לטפס –
אקח אותך לטיול בארצנו הנהדרת.
בין הבּוּצבּוּצים אין שום הבדל ואין שוֹני, כולם חסרי צבע ובלי שום צורה,
בין הבּוּצבּוּצים אין שום הבדל ואין שוֹני, כולם חסרי צבע ובלי שום צורה,
אהפוך אותךָ עכשיו להיות בוצבוץ כמוני, וכשנגמור את הטיול תהיה לילד בְּחזרה!"
הבּוּצבּוּץ אמר לי לעצום את העיניים ולספור לאט-לאט עד מאה.
ספרתי בקול: "אחת...שתיים..." הרגשתי איך נעלמות לי הידיים, הרגליים,
הגוף, השְׂערות, הפה והשיניים - הפכתי לבּוּצבּוּץ תוך פחות משעה!
נדבקנו חזק אחד לשני, הוא אמר לעצום שוב עיניים, וכשפקחתי אותן נבהלתי,
כי גיליתי שאני באמצע הים - מסביב רק מים ומים! גם את הבּּצבּוּץ לא
יכולתי לראות,
והתחילו לזלוג לי כבר כמה דמעות, עד ששמעתי את קולו הדק:
והתחילו לזלוג לי כבר כמה דמעות, עד ששמעתי את קולו הדק:
"אל תפחד, זה לא ים, זה רק, הרחוב הראשי שנקרא מכחול, בעיר הבירה
של
ארץ הכָּחול, ומכיוון שגופנו שקוף - הוא נצבַּע. אל תדאג, תירגע, לא נטבּע!"
טיילנו לאורך הרחוב הראשי שכולו חלונות ראווה: חנות שאפשר לקנות בה נחשים,
בענייני עננים, הם סומכים רק על רן הענן.
*********************************************************************
ארץ הכָּחול, ומכיוון שגופנו שקוף - הוא נצבַּע. אל תדאג, תירגע, לא נטבּע!"
טיילנו לאורך הרחוב הראשי שכולו חלונות ראווה: חנות שאפשר לקנות בה נחשים,
חנות צעצועים עם בובות שעווה, חנות לפרחים, חנות לספרים, חנות שמוכרים בה
ישבנו לנוח בגן הכחול שהיו בו המון מִזְרָקוֹת. הבּוּצבּוּץ שאל אם אני רוצה לאכול,
או אולי מתחשק לי משהו לשתות? קצת התביישתי ובסוף ביקשתי גלידה.
או אולי מתחשק לי משהו לשתות? קצת התביישתי ובסוף ביקשתי גלידה.
"אביא לך גלידה הכי
מתוקה!" אמר הבּוּצבּוּץ ורץ לַקִיוֹסְק בַּפּינה, וחזר כשבידו
האחת עוגת גבינה, ובידו השנייה גביע ענק עם כדורים גדולים בצבע כחול חזק.
זה נראה לי קצת מגעיל, אז הוא אמר לי: "תטעם! זו הגלידה הכי טובה
בעולם!"
ליקקתי ליקוק אחד קטן ובאמת היה לגלידה טעם מצוין! ליקקתי אותה לאט-לאט,
כדי שלא תיגמר לי מהר.
"מחשיך עוד מעט, כדאי שלא נאחר, אני מציע שנזוז עכשיו," אמר הבוצבוץ
וליקק
הלכנו עד קצה הגן, טיפסנו על הר, וּמִשם, בִּקְצה האופק, רחוק, ראינו פס ירוק.
ירדנו מההר הגבוה וצעדנו לכיוון הפס הירוק, הסתכלתי ככה סתם על הבּוּצבּוּץ,
והתחלתי נורא לצחוק, כי כולו התכסה בִּכְתַמים ירוקים, על האף שלו, על הידיים
שלו,
על הבטן, על הפָּנים...
"אתה נראה אותו דבר!" הבּוּצבּוּץ אמר, וזה היה נכון בהחלט, כי
כעבור עשר דקות,
היה לשנינו גוף ירוק וגם שערות ירוקות.
כשהגענו לעיר הקטנה יַרֶקֶת, ביקש ממני הבּוּצבּוּץ לדבר בשקט, כי בעיר הזאת גרים
היה לשנינו גוף ירוק וגם שערות ירוקות.
כשהגענו לעיר הקטנה יַרֶקֶת, ביקש ממני הבּוּצבּוּץ לדבר בשקט, כי בעיר הזאת גרים
אנשים עדינים מאד. והוא התקרב אלי ולחש לי באוזן, בסוד, שבעיר הזו גם קבור אוצר!
הייתה שם כיכר עגולה, שֶחוֹצֶה אותה נחל צר, שהיו בו המון דגים ותנין אחד גם,
וסביבו גדלו צמחים ירוקים מכל הסוגים בעולם. מסביב היו בתים קטנים מוקפים
בגדרות, ונדנדות ודשא בכל החצרות.
בגדרות, ונדנדות ודשא בכל החצרות.
"ואיפה קבור האוצר?" שאלתי בקול חלש.
"יודע את זה רק החכם הזקן שגר בתוך המקדש!" לחש לי הבּוּצבּוּץ והצביע
לְמְרַחוק,
לעבר בנין מפואר בנוי כולו משָיִש ירוק.
"אפשר לבקר שם?" שאלתי, והבּוּצבּוּץ ענה: "לא! כי יש שם דְרַקון
ענק ששומר בַּשער,
ורק לזקן החכם הוא נותן לעבור!"
קצת פחדתי שהדְרַקון הזה פתאום ישתחרר, אז ביקשתי מהבּוּצבּוּץ לעזוב את העיר
הזאת מהר...
הגענו לחומת ברזל גבוהה עד לשמיים, שהיו בה המון חלונות ודלתות, וחנויות
שמוכרים
בהן משקאות ומשקפיים.
"הגענו לַגבוּל הצהוב!" הבּוּצבּוּץ הסביר, "ואנחנו מוכרחים לקנות
מֵימִייָה עם שתייה
קרה, ולקנות לךָ זוג משקפיים עם זגוגיות כהות, כי קרנֵי השמש שם מאד
מסנוורות!"
בחרתי לי משקפיים קטנות עגולות, הבּוּצבּוּץ הרכיב את המשוּלשוֹת שלו,
ואז פתחנו את אחת הדלתות, ונכנסנו לחדר חשוך כולו, שבו הייתה עוד דלת קטנה
עִם פֶּסֶל קטן של מלאךְ זָהוֹב, ומתחתיו שלט קטן באותיות זהב: "בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם לְאֶרֶץ הַצָהוֹב!"
ואז פתחנו את אחת הדלתות, ונכנסנו לחדר חשוך כולו, שבו הייתה עוד דלת קטנה
עִם פֶּסֶל קטן של מלאךְ זָהוֹב, ומתחתיו שלט קטן באותיות זהב: "בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם לְאֶרֶץ הַצָהוֹב!"
פתחנו את הדלת ולא יכולנו לזוז במשך דקה או שתיים, פשוט לא יכולנו לפתוח את
העיניים, כי האור היה כל-כך מסנוור, שאפילו אם מרכיבים משקפיים זה לא ממש עוזר.
העיניים, כי האור היה כל-כך מסנוור, שאפילו אם מרכיבים משקפיים זה לא ממש עוזר.
כשפקחנו את העיניים ראינו את הנוף: גבעות חול שביניהן מדרכות וכבישים,
וגם בּוּצבּוּצים-ילדים ובּוּצבּוּצוֹת-ילדות משתוללים, מתחלקים ומתגלשים.
בּוּצבּוּץ אחד עמד על גלשן, שמחוּבּר אליו בַּצדדים מִפְרשׂ קטן, וכשהרוח הייתה
מספיק חזקה, המִפרַשׂ התנפח, השמיע קול שריקה, והגלשן עם הבּוּצבּוּץ התחלקו
על הדיונות, ממש בְּשׂיא המהירות!
כולם, וגם אני, מחאנו כפיים וצעקנו: "קדימה! בּרַאבוֹ! כל הכבוד!"
וגם בּוּצבּוּצים-ילדים ובּוּצבּוּצוֹת-ילדות משתוללים, מתחלקים ומתגלשים.
בּוּצבּוּץ אחד עמד על גלשן, שמחוּבּר אליו בַּצדדים מִפְרשׂ קטן, וכשהרוח הייתה
מספיק חזקה, המִפרַשׂ התנפח, השמיע קול שריקה, והגלשן עם הבּוּצבּוּץ התחלקו
על הדיונות, ממש בְּשׂיא המהירות!
כולם, וגם אני, מחאנו כפיים וצעקנו: "קדימה! בּרַאבוֹ! כל הכבוד!"
חמישה בוצבוצים שהתחלקו ביחד על חתיכת קרטון, הזמינו אותי להצטרף אליהם.
התיישבתי אחרון. התגלשנו אחד אחרי השני כמו רכבת, כל פעם מישהו אחר היה
התיישבתי אחרון. התגלשנו אחד אחרי השני כמו רכבת, כל פעם מישהו אחר היה
הקטר, עד שהתעייפתי והלכתי הצידה לשבת, והבּוּצבּוּץ שלי הגיש לי מיץ לימונדה
קר.
היכל השעשועים היה בנוי בתוך דלעת אחת עצומה, שבתוכה היו
נדנדות וקרוסלות
סְביב החולות היו שדות של חרציות, מטעי בננות ופרדסים של לימונים ואשכוליות,
ועל הכול זרחה שמש עגולה וּגדולה, שרק יורדת עד האופק, וחוזרת ועולה, אך לעולם
אינה
שוקעת בארץ הצהוב. ולכן חמים שם, ונעים שם וטוֹב, כי האנשים ישנים מעט,
הגידוּלים
צומחים מהר, וּמִפּנֵי שאין אף-פעם חושך, גם אי-אפשר להסתתר,
ולכן אין שם פושעים ושודדים,
אין גנבים וּפוֹרְצים, הבתים פתוחים והאנשים מרוּצים.
בְּשִׂמחה הייתי נשאר שם שבוע ימים, אבל הבּוּצבּוּץ סַבָל מְהחוֹם. אז עלינו על אוטובוס
בְּשִׂמחה הייתי נשאר שם שבוע ימים, אבל הבּוּצבּוּץ סַבָל מְהחוֹם. אז עלינו על אוטובוס
מספר 40, וירדנו בַּתחנה האחרונה, בְּאֶרֶץ הכּתוֹם.
בְּאֶרץ הכּתוֹם יש בתים קטנים מְאֶבן וכל בית מוקף גינה, ומאחורי הבית שטח אדמה
בה צומחים מטעים עם כל פירות העונה. טיילנו לאט, צופים בנוף, והגענו
למרכז קניות, שהייתה בו מכולת וּמִספַּרה, וגם חנות ירקות. הבּוּצבּוּץ ניגש לַירקן,
וּביקש ממנו לְארוֹז בִּשְנֵי ארגזים, קצת מכל מה שהיה לו בַּדוּכן:
מישמיש ושסק וקלמנטינות ותפוזים. עַד שהמשלוח הוּכַן - שָתינוּ מיץ גזר מצוין.
למרכז קניות, שהייתה בו מכולת וּמִספַּרה, וגם חנות ירקות. הבּוּצבּוּץ ניגש לַירקן,
וּביקש ממנו לְארוֹז בִּשְנֵי ארגזים, קצת מכל מה שהיה לו בַּדוּכן:
מישמיש ושסק וקלמנטינות ותפוזים. עַד שהמשלוח הוּכַן - שָתינוּ מיץ גזר מצוין.
דקלמתי לאט את הכתובת, כדי לא להתבלבל, וּפִתאום התגעגעתי קצת הביתה,
וגם לא הבנתי בשביל מה הוא שואל, אז הבּוּצבּוּץ ליטף לי את הראש ואמר:
"ארגז אחד נשלח לְבֵיתי, וארגז אחד נשלח לבֵיתךָ, וכשאתה תגיע הביתה, יגיע גם
הארגז, ביחד איתךָ! ועכשיו, כדי לשכוח את הגעגועים - קדימה! להיכל
השעשועים!"
והמון בלונים קשורים
לַתקרה, ומגלשות ומִגדלים ורכבות, וקוף אחד לבוש בְּשִׂמְלַת תחרה.
אני כל-כך אוהב לונה-פארק עם הפתעות, שכשאני רואה כזה העיניים שלי מייד מִתנַצנצוֹת,
וכל העֶצֶב שלי מייד התנדף. הבּוּצבּוּץ אמר: "קדימה - לְכַּייף! נלך מפה רק כשתתעייף!"
וכל העֶצֶב שלי מייד התנדף. הבּוּצבּוּץ אמר: "קדימה - לְכַּייף! נלך מפה רק כשתתעייף!"
הסתובבתי בגלגל ענק ונסעתי בְּרכבת שֶדים, והסתחררתי בְּקרוּסלוֹת, וטעיתי בְּמבוךְ,
וצפיתי במופע של רקדנים. נהגתי במכוניות מתנגשות ויריתי ברובה, והגרלתי כדור וגם
דוב עם פרווה, עד שהודעתי לַבּוּצבּוּץ: "די, אני עייף!" והוא לקח אותי לנוח בחווה.
וצפיתי במופע של רקדנים. נהגתי במכוניות מתנגשות ויריתי ברובה, והגרלתי כדור וגם
דוב עם פרווה, עד שהודעתי לַבּוּצבּוּץ: "די, אני עייף!" והוא לקח אותי לנוח בחווה.
החווה נמצאת בתוך יער בשלכת שבין עציו תלויים ערסלים, ומי שעייף נח לו שם,
ומחלקים לו סנדוויצ'ים ומשקאות קלים. אז
אכלתי ושתיתי והייתה רוח נעימה,
ונשכבתי על ערסל ונרדמתי, וחלמתי על אחותי נעמה, ועל אמא ועל אבא
ועל השכן שלנו רון, ועל הכלבה שלנו הֲדַרָה, שהיא עכשיו בהריון.
ונשכבתי על ערסל ונרדמתי, וחלמתי על אחותי נעמה, ועל אמא ועל אבא
ועל השכן שלנו רון, ועל הכלבה שלנו הֲדַרָה, שהיא עכשיו בהריון.
הבּוּצבּוּץ העיר אותי ואמר: "תדע לךָ שאני מודאג מאד,
שמרוב חלומות געגועים לַמשפחה שלךָ, לא תרצה לטייל איתי עוד!"
שמרוב חלומות געגועים לַמשפחה שלךָ, לא תרצה לטייל איתי עוד!"
ומרוב דאגה-רצינית-באמת, הוא ממש התכווץ והתקמט,
הוא נראה כאילו הוציאו אותו ממכונת כביסה.
הוא נראה כאילו הוציאו אותו ממכונת כביסה.
"אבל המפקד, הריני מוכן להמשיך במסע!" הכרזתי וקפצתי מהערסל,
והתמתחתי והצדעתי מצחיק כמו גנרל. בִּן-רגע השתנו פניו של הבּּוּצבּוּץ
והוא נהיה כל-כך שמח, שהוא קפץ עלי ומחץ אותי בחיבוק כזה חזק,
כמו שמחבק אותי דוֹד עֲמי הקרח.
והתמתחתי והצדעתי מצחיק כמו גנרל. בִּן-רגע השתנו פניו של הבּּוּצבּוּץ
והוא נהיה כל-כך שמח, שהוא קפץ עלי ומחץ אותי בחיבוק כזה חזק,
כמו שמחבק אותי דוֹד עֲמי הקרח.
"אם ככה," אמר הבּוּצבּוּץ, "ממש לא כדאי לחכות, כי הרכבת
ל-ארץ האדום
יוצאת בעוד ארבע דקות!"
יוצאת בעוד ארבע דקות!"
זה לצד
זה צעדנו לתחנה (בדרך הבּוּצבּוּץ ניגב כמה דמעות, כי מרוב התרגשות
הוא אפילו בכה קצת, והיה לו אף מנוּזַל ולחיים סמוקות).
הוא אפילו בכה קצת, והיה לו אף מנוּזַל ולחיים סמוקות).
כשהתיישבנו
זה מול זה בקרון, הוא הביט בי ואמר לי כמעט לוחש:
"אתה
החבר הכי טוב שהיה לי בינתיים, אתה בכלל החבר הכי טוב שיש!"
ורציתי
אני לענות לו, שהוא החבר הכי נהדר שיש לי בעולם,
אבל המילים נתקעו לי בגרון, ורק הצלחתי לחייך לו חיוך אחד קטן.
אבל המילים נתקעו לי בגרון, ורק הצלחתי לחייך לו חיוך אחד קטן.
ופתאום
הכול האדים: הקירות והריפוד והבגדים, והדלתות של הקרון והמשקוף,
והשטיח והווילון וגם הנוף, הכול היה אדום-אדום-אדום! - גבעות אדומות
והרים אדומים, והעננים והשמיים והעצים והאגמים.
"ארץ האדום!" הכרטיסן הכריז, ועד שירדתי מהרכבת, הבּוּצבּוּץ הזריז,
כבר הספיק לקנות לי סוכּרייה על מקל, וסלסילה עם דובדבנים וְתוּת,
ושנינו נעמדנו בפינה לאכול, ולהסתכל על ליצן שעמד שם וסיפר בדיחות-שטות.
והשטיח והווילון וגם הנוף, הכול היה אדום-אדום-אדום! - גבעות אדומות
והרים אדומים, והעננים והשמיים והעצים והאגמים.
"ארץ האדום!" הכרטיסן הכריז, ועד שירדתי מהרכבת, הבּוּצבּוּץ הזריז,
כבר הספיק לקנות לי סוכּרייה על מקל, וסלסילה עם דובדבנים וְתוּת,
ושנינו נעמדנו בפינה לאכול, ולהסתכל על ליצן שעמד שם וסיפר בדיחות-שטות.
פסענו
לכיוון השדרה, ולפתע הייתה לי הרגשה מוזרה: כאילו אני נמצא בעיר קסמים!
בשמיים הבזיקו זיקוקים אדומים, מנורות אדומות קישטו את העצים, ועל הבתים תלו
שלטים מנצנצים.
בשמיים הבזיקו זיקוקים אדומים, מנורות אדומות קישטו את העצים, ועל הבתים תלו
שלטים מנצנצים.
"זוהי
עיר הלילה, עיר האורות," אמר הבּוּצבּוּץ כאילו הוא קורא לי את המחשבות.
טיילנו עוד קצת ברחוב ההוֹמֶה, ואז אמרתי שֶ: "לְילדים, בעיר הזאת, זה קצת משעמם."
טיילנו עוד קצת ברחוב ההוֹמֶה, ואז אמרתי שֶ: "לְילדים, בעיר הזאת, זה קצת משעמם."
הבּוֹצבּוּץ
הבין, הניף את ידו ועצר מִרכֶּבֶת זהב מפוארת, מרופדת בקטיפה בצבע בורדו
שֶלִשְנֵי סוסים אדמוֹנים מחוברת.
שֶלִשְנֵי סוסים אדמוֹנים מחוברת.
דהרנו
בין שדות כלניות ופרגים, בין שיחי עגבניות וּמִקשות אבטיחים,
עד שהגענו אל סולם ארוך-ארוך עליו התחלנו לטפס.
טיפסנו וטיפסנו, המון שלבים.
עד שהגענו אל סולם ארוך-ארוך עליו התחלנו לטפס.
טיפסנו וטיפסנו, המון שלבים.
"מה
קורה כאן?" שאלתי עייף וכועס.
ענה לי הבּוּצבּוּץ שטיפס ראשון:"הגענו למגלשת הלשון!"
ענה לי הבּוּצבּוּץ שטיפס ראשון:"הגענו למגלשת הלשון!"
המגלשה הזאת הייתה ענקית, תלולה וארוכה כמו נהר שנשפך ממפל גדול.
התיישבנו אחד אחרי השני, התחבקנו חזק, והחלקנו אל ארץ הסגול.
חצינו את
השדה בְּשֶקט, הולכים ומקשיבים לַדממה,
וכך שמענו את הרוח מלטפת ונושקת לעלים, לפרחים ולאדמה.
וכך שמענו את הרוח מלטפת ונושקת לעלים, לפרחים ולאדמה.
פתאום
נעצר הבּוּצבּוּץ, ולחש כמעט בלי קול: "אחרי ארץ הסגול נמצאת ארץ הכחול,
וזה
אומר, שהטיול שלנו עומד להיגמר."
"איך
נוכל להיפרד?" שאלתי את הבּוּצבּוּץ בקול חנוק ורועד.
והוא
ענה: "לא יודע, אני עצוב מאוד-מאוד."
התחבקנו,
והוא לחש לי בסוד: "חבר כמוך אני אף פעם לא אשכח!
עוד נתראה ונטייל ביחד, נשתולל ונִשׂמח!"
עוד נתראה ונטייל ביחד, נשתולל ונִשׂמח!"
"אבל
איך?" שאלתי, כי ידעתי, שלא אפגוש בו שוב לעולם, הרי הוא גר בשמיים,
בַּקשת, ואני גר בארץ, ברמת-גן.
בַּקשת, ואני גר בארץ, ברמת-גן.
ואז עשה
לי הבּוּצבּוּץ פרצוף מצחיק, וסימן לי לשבת על ספסל, ושלף מכיסו נרתיק,
ומן
הנרתיק הוציא מגילה מגולגלת ועלה על תלולית עפר, והשמיע תרועה גדולה
ומסולסלת, כאילו הוא תוקע בשופר, ובקול רם הוא קרא:
ומסולסלת, כאילו הוא תוקע בשופר, ובקול רם הוא קרא:
"הקשיבו!
הקשיבו! כל האנשים והתושבים בכל הארצות, בשמיים וּבַאַרץ ובכל העולמות!
אני מכריז וגם מצהיר ברגע זה ממש, כי הילד הזה שלפַנַיי הוא אזרח חדש,
בארצות הבּוּצבּוּצים, בִּמְדינות הקשת בענן! האם תבוא לבקר כאן שוב?" שאל הבּוּצבּוּץ, והקול שלו נהיה עצוב.
אני מכריז וגם מצהיר ברגע זה ממש, כי הילד הזה שלפַנַיי הוא אזרח חדש,
בארצות הבּוּצבּוּצים, בִּמְדינות הקשת בענן! האם תבוא לבקר כאן שוב?" שאל הבּוּצבּוּץ, והקול שלו נהיה עצוב.
"אני
נורא רוצה לחזור לכאן, אבל איך?" שאלתי את הבּוּצבּוּץ שהתיישב וחשב, שתק וחשב, חשב וחשב, ופתאום קם מחייך. "יש
לי רעיון!" הוא אמר,
"תחשוב על דברים לְבָנים!"
עצמתי
עיניים וחשבתי על שלג, וחשבתי על מלאכים ועל גופיות ותחתונים.
חשבתי על
מלח, על סוכר ועל אורז, חשבתי על חלבון - הלבן של הביצה.
חשבתי על
דף ציור ועל קוקוס, חשבתי על מסטיק מֶנטה, על דבק, על דייסה.
חשבתי על
משחת שיניים ועל גלידת וניל וקצפת, ועל הסדין הגדול שבו אמא עוטפת
את המיטה
הגדולה של אבא ושלה.
ואז הבּוּצבּוּץ לחש לי: "תרים ראש לכיוון השמיים, ותפתח לאט-לאט את העיניים!"
ואז הבּוּצבּוּץ לחש לי: "תרים ראש לכיוון השמיים, ותפתח לאט-לאט את העיניים!"
בדיוק
מעלי, קטן ולבן, כמו פיסת צמר גפן - שט לו ענן! הוא נראה כזה נעים ורך,
והיה קרוב אלי כל-כך, שהושטתי יד וליטפתי אותו, ואז ראיתי שיש לו גם אף ושערות,
ועיניים שצחקו לי, ושפתיים שאמרו בקול עבה: "שׂמֵח להכיר, רן הענן, שמעתי עליך הרבה!"
והיה קרוב אלי כל-כך, שהושטתי יד וליטפתי אותו, ואז ראיתי שיש לו גם אף ושערות,
ועיניים שצחקו לי, ושפתיים שאמרו בקול עבה: "שׂמֵח להכיר, רן הענן, שמעתי עליך הרבה!"
"אתה
מבין?" צעק הבּוּצבּוּץ נרגש, "בדיוק מעל ביתךָ ברמת-גן, גר לו רן הענן!
ועכשיו, בכל פעם שתרצה לבקר בקשת, תעמוד במרפסת, תשרוק לרן מנגינה,
והוא יבוא לקחת אותך לכוכבים או לקשת, או לירח או למדינה שכנה! ועכשיו נלחץ ידיים, נתנשק, ניפרד, ורן ייקח אותך הביתה. אני מקווה שאתה לא פוחד," אמר הבּוּצבּוּץ,
ועניתי שלא. רן הוציא מהענן חמש מדרגות. טיפסתי עליהן, נופפתי בידי לשלום, וצעקתי:
ועכשיו, בכל פעם שתרצה לבקר בקשת, תעמוד במרפסת, תשרוק לרן מנגינה,
והוא יבוא לקחת אותך לכוכבים או לקשת, או לירח או למדינה שכנה! ועכשיו נלחץ ידיים, נתנשק, ניפרד, ורן ייקח אותך הביתה. אני מקווה שאתה לא פוחד," אמר הבּוּצבּוּץ,
ועניתי שלא. רן הוציא מהענן חמש מדרגות. טיפסתי עליהן, נופפתי בידי לשלום, וצעקתי:
"אני שונא
פרידות!"
הבּוּצבּוּץ
צעק לי: "אל תשכח אותי ואל תשכח את כל ההרפתקאות!"
ועוד
המון זמן צעקנו: "שלום!" ו-"להתראות!" עד שלא יכולנו יותר לראות
וגם לא לשמוע,
כי רן
הענן המריא לשמיים גבוה-גבוה.
ובדרך רן
סיפר לי, איך כל הצבעים באים אליו, טובלים בו ומתערבבים:
"כל צבע שמוסיפים לו לבן, לא משנה את צבעו, אבל משנה את הגוון. כלומר, כל צבע נהיה יותר בהיר," הסביר לי כשריחפנו מעל העיר. "למשל - כחול עם לבן הופך תכלת, ירוק ולבן ירקרק. צהוב עם לבן הופך צהבהב, כתום ולבן כתמתם. סגול עם לבן הופך סגלגל,
שחור ולבן - אפור. אדום עם לבן נהיה ורוד, תחזיק חזק - נוחתים בקרוב מאוד!"
"כל צבע שמוסיפים לו לבן, לא משנה את צבעו, אבל משנה את הגוון. כלומר, כל צבע נהיה יותר בהיר," הסביר לי כשריחפנו מעל העיר. "למשל - כחול עם לבן הופך תכלת, ירוק ולבן ירקרק. צהוב עם לבן הופך צהבהב, כתום ולבן כתמתם. סגול עם לבן הופך סגלגל,
שחור ולבן - אפור. אדום עם לבן נהיה ורוד, תחזיק חזק - נוחתים בקרוב מאוד!"
בינתיים,
כשריחפתי עם רן בשמיים, צמחו לי בחזרה הידיים והרגליים, וכשנפנפתי לו
לשלום מִקְצה
הגבעה, השעה הייתה כבר חמש. ואף אחד לא ראה ולא ידע, ואף אחד
לא יכול היה לנחש, שהייתי פעם בּוּצבּוּץ בכל הצבעים, ולא רק סתם ילד רגיל.
לא יכול היה לנחש, שהייתי פעם בּוּצבּוּץ בכל הצבעים, ולא רק סתם ילד רגיל.
כשנכנסתי
לחדרי, עם כל הדמיונות, מצאתי על השולחן שלי דפים ועפרונות.
עכשיו אני יושב ומצייר, את כל הדברים הנהדרים שקרו לי,
את כל מה שהמצאתי, את כל מה שאני זוכר.
עכשיו אני יושב ומצייר, את כל הדברים הנהדרים שקרו לי,
את כל מה שהמצאתי, את כל מה שאני זוכר.
"לא ברור לאיזה גיל הספר מכוּון," הייתה ההערה שנטענה מול ניסיונותיי (הקלושים)
להוציא לאור את הסיפור המצוייר הזה, והבּוּצְבּוּצִים נאלצו להזדקן איתי בביתי.
"אתם נשארים צעירים לנצח," אני מרגיעה אותם תמיד, "ואולי מתישהו ייצא לכם
להכיר עוד ילדים מלבדי ומלבד ילַדַיי שלי."
הם לא התרגשו מהתצוגה הוירטואלית שארגנתי להם כאן. להכיר עוד ילדים מלבדי ומלבד ילַדַיי שלי."
בענייני עננים, הם סומכים רק על רן הענן.
*********************************************************************
אפי אני נהנית מכל שורה
השבמחקאוהבת אותך
דודה שרה