מכתב לדפנה 1988

בסוף פברואר, כמה ימים אחרי  יום הולדת 27 שלי, בחודש החמישי להריוני הראשון,

ראיתי תוכנית תרבות בטלוויזיה. רם עברון שוחח עם עליזה ציגלר ויוסי קריים.

לא הכרתי אותם קודם, לא ממש ידעתי על כתב העת שהם ערכו ולא על כתבי-עת

ספרותיים בכלל. לא צרכתי כאלה.

הקשבתי להם, במיוחד לעליזה, ועם תום הראיון הכנסתי למעטפה עותקים של שלושת 

הסיפורים שכתבתי עד אז. שלחתי אותם בדואר, עם בול, למערכת "פרוזה."

באותם ימים הריוניים שהיתי לא מעט גם בבית הוריי ברמת-אפעל, וכשחזרתי לתל-אביב,

בתיבת הדואר שלי, בתוך מעטפה עם בול, מצאתי את הפתק הזה, מעליזה ציגלר:

שלושה חודשים מאוחר יותר, ביוני 1988, שבוע לפני שילדתי את בתי איה (לידה ראשונה),

הגיעה לחנויות החוברת הזאת.

פורסמו בה, (פרסום ראשון)

   איור: הילה חבקין

הסיפור "גוֹטסמן גוֹטסמן", שהודפס בספרי הראשון, והסיפור הזה: 

*********************************************************************

מכתב לדפנה

בַּמועדון של הזקֵנים מנגנים באקורדיון טנגוֹאים וְוַאלסים. חודשים שאני מתכננת להכנס

לשם פעם, להציץ, לראות את פרצופו של האקורדיוניסט, כדי שאוכל סופסוף לחבּר את

הפָּנים לַצלילים שהוא מכריח אותי לשמוע בכל יום שלישי, מִשש עד שבע וחצי בערב.

תמיד אותן מנגינות, תמיד בחוסר קצב, מפספס את השמינית האחרונה שֶבַּארבע רבעים, 

מסיים בְּאקורדים דרמטיים מזויפים. 

בכל יום שלישי, מבעד לחלון, אפשר לראות איך הם רוקדים, הפנסיונרים, גיל הזהב,

גברים עם נשים, נשים עם נשים, ושרים גם.

גשם יורד עכשיו. בגינה הציבורית יש שיח שמדיף ריח חריף של זרע טרי. כשנשאף

לאפי הריח הזה, לפתע, בַּרחוב, מאיזו חצר, אני מתביישת להסתכל בַּעוברים לְידי,

בטוחה שגם הם מריחים. כולם מכירים את הריח. הרי גם הנשים שהכי אי אפשר

לדמיין אותן, נושאות פתאום כרס הריונית.

השכן המטורף מלמעלה דופק בפסנתר, הזקנים בדירה לידי הגבירו את קול המקלט 

לשמוע אסונות חדשים, בחוץ צופרים ליוסי שיירד, וניקי של ציפי נובחת. כבר הפסקתי

להלחם. ניסיתי ווקמן, אטמים, לא עוזר. חודר.

בשנה שעברה, אחרי ההלוויה של דודה שלי, חשבתי, שאחד הדברים המעטים 

שאדם מותיר במותו, הוא אוסף פרטי של מקורביו בוהים בו זמנית אל קברו. 

היא מתה מ"המחלה הזאת", כמו שסבתא אומרת. סרטן, לא איידס, עכשיו כבר

מוכרחים לקרוא בַּשם.

אתמול הייתה האזכרה שלה. היה אפור. עננים כבדים עם שוליים בהירים, קרני שמש 

מזדנבות וקור אירופאי נעים. דודה שלי אהבה מזג אוויר כזה, שבו הצבעים בולטים

ברקע השמיים, הירוק ירוק יותר והלבן מבהיק. מזג אוויר לציירים וצלמים, אבל גם

האיש מתחנת הדלק סיפר לי היום, שחורף זאת העונה שלו. כמה שיותר סוער.

נפלו לו כל השיניים. שנתיים שאני מכירה אותו וכנראה שכבר לא יתקן אותן. אולי 

השלים עם הריקבון. לפעמים הוא מתבייש עם יד על הפֶּה: לוּ הייתי דג, פְּלוּם פְּלוּם.

כל מי שהגיע לבית-הקברות היה מחובר לְזֶר. לי היו חמניות. זה יפֶה. חבל שאין עוד 

טקסים שמוסכם בהם על פרחים. למשל בבתי-משפט, או בבורסה. תארי לךְ מעוּנבים

חתומי מבּע מחוברים לכריזנטמות ורודות, לנרקיסים, לגֶרבֶּרוֹת אדומות, לחרציות.

לַיוקרתיים העשירים יהיו סחלבים בְּמבחנות, לִילִיוֹת סגולות, קַלוֹת צחורות או ציפורי גן-עדן.

זוכרת ששִׂחקנוּ בְּלְהתאים זְנַבוֹת? אז לדודה שלי היה זנב שָׂעיר, ערמוני כהה, מבריק,

זקוף, עם סרט סַאטֶן כחול בקצהו, קשור פַּרפַּרית, ומהודק בסיכת כסף עם אבן ירוקה.

היא הייתה אשה יפה. אפילו הסרטן התאמץ כדי לפגום בה.

רציתי לספר על מה שקרה אחרי האזכרה. אחרי סלסוליו העלובים של רב המתים,

אחרי רִשרוּשי הצלופן וערימת הפרחים על הקבר, אחרי הנשיקות המרפרפות, 

אחרי שסירבתי לשטוף ידיים במים, אחרי שנדחסו כולם לַמכוניות שלהם וגם אני לשלי, 

אחרי הפקק שביציאה מבית הקברות: כביש צר, רמזור קצר, שמחבּר לאט-לאט 

את עולם המתים עם שַעַטת החיים. כאילו מחזיקים אותך להשתהות שם עוד קצת, 

עד לַשחרור הזמני.

במשך כל זמן הפקק הזה, בו הייתה מכוניתי צמודה לשלו, מאחוריו, החלפנו מבטים

דרך המַראָה. כשכבר היינו קרובים לְהיחלצות, הוא יצא  מְרִכבּוֹ, התקרב אליי, לחלוני,

הזמין אותי לשתות משהו.

אם הוא היה בוחר לכתוב לי, אולי הוא היה כותב: רוצָה "לשתות משהו?"

הוספתי מירכאות לַמלים שלו ושמעתי אותי פולטת: "אחריךָ!" שהדהד באוזניי,

שהתביישתי בו.

הוא שב למכוניתו, ואני הִפשטתי את עצמי בדמיוני כדי לבדוק את מצבי:

איזה תחתונים אני לובשת, שׂערוֹת בַּרגליים, בתי-שֶחי. אחר-כך חשפתי שיניים

מול המַראָה, לבדוק שאין בהן לכלוכים, וניקיתי מעיניי את חריגות הפּס השחור.

נסענו בּשַיירה זוגית, חנינו בפינת שׂדרה ברמת-השרון, עלינו מדרגות אל רחבת 
מרפסת מקוּרה והתיישבנו על כיסאות פלסטיק לבנים, בין נשים מטופחות עם 
עיניים רכלניות.

"אז מה אתְּ רוצה לשתות?" הוא חייך.

"קפה הפוך ושטרודל חצי-חצי?" חייכתי בחזרה. הוא הסכים. הוא הזמין. 

לא היה לנו על מה לְדבּר, השיחה הייתה מיותרת, אבל קרטענו בה, בכל זאת.

היו לו, יש לו, שפתיים ענקיות, בשׂרניוֹת כמו שמכנים כאלה, כפות ידיים גדולות

מגוּיָדוֹת, עיניים ירוקות בּוֹלעֲנִיוֹת, הרבה שיער, גוף חזק, והוא פטפט במקום לשתוק.

הקשבתי, המהמתי, השתעממתי, התאכזבתי, נגסתי גם בַּחצי שלו.

מה קרה? לא קרה כלום. כלום לא קרה. כלום לא עשיתי כדי שיקרה.

רציתי את מה שהוא לא הציע וזללתי שטרודל. זה מה שעשיתי.

אחרי הקפה נשענתי על מכוניתי. 

"אז מה?" הצנעתי חיוך מסתורי. 

"אז תהיי בריאה," הוא חייך אליי.

"גם אתה," חייכתי אליו בחזרה ופתחתי את תא המטען. סתם. 

כאילו חיטטתי שם עד שנסע, מחפשת מחלות.

כל זה היה אתמול. עכשיו שלישי בערב, האקורדיון מנגן, 
הזקנים רוקדים, ויש בזה משהו אופטימי למרות הזיופים.

*****************************************************************************************